רע"פ 1921/06 עטאף אבו בדאר נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בקרית-גת, על-פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לאחר שנמצא מסיע במכוניתו 12 פלסטינים ששהו בישראל שלא כדין. דינו נגזר לשלושה חודשי מאסר ושלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא ישוב ויבצע עבירה כאמור. בגזר-דינו הטעים בית-משפט השלום את החומרה בה ראה הוא את עניינו של המבקש – העובדה כי מדובר בהסעה מסחרית של מספר גדול במיוחד של שוהים בלתי-חוקיים, והאמור בתסקיר שירות המבחן, ולפיו לא הפנים המבקש את חומרת המעשה.

2.ערעור, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה, לאחר שבית-המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית, ועמד אף הוא על נסיבותיו החמורות של המקרה.

3.המבקש עותר ליתן לו רשות להביא את השגותיו כנגד העונש גם בפני בית משפט זה, ובגדר בקשתו נטען כי לא ניתן משקל ראוי לעובדות מקלות, ובהן העובדה כי ההסעה בוצעה מנקודה לנקודה בתוך שטח ישראל ולא מן השטחים ואליה, וכי הנוסעים עצמם לא הועמדו כלל לדין. עוד נטען, כי בית-משפט השלום לא התחשב במידה מספקת בנסיבותיו האישיות של המבקש, ובהמלצתו של שירות-המבחן שלא לשימו מאחורי סורג ובריח.

4.דין הבקשה להידחות. אכן, בעקבות פסק-הדין שניתן לא מכבר ברע"פ 3674/04 אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל (12.2.06), מוצא עצמו בית-משפט זה נדרש למספר גדל והולך של בקשות לרשות ערעור על גזרי-דין, שענינם הרשעה בעבירות לפי סעיף 12א הנ"ל. ברם, כשם שלאו הלכה היא – כעולה מפסק-דינו של המישנה-לנשיא מ' חשין בענין אבו סאלם הנ"ל, כי כל הרשעה בעבירות מעין אלה תגרור עמה עונש של מאסר בפועל, כך אין פירוש הדבר כי כל בקשה ליתן רשות ערעור תענה בחיוב. המבחן לאורו עלינו לילך הוא, כלום נתנו ערכאות קמא משקל ראוי למכלול נסיבותיו של האירוע נושא-האישום, או שמא נגזר העונש אך על-יסודו של המצב הנורמטיבי ששרר קודם למתן פסק-הדין בענין אבו סאלם , וכוונתי היא לאמור ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769.

בעניין שבפנינו ברי, כפי שציינתי, כי עונשו של המבקש נגזר על יסוד נסיבותיו של האירוע בו היה מעורב. משכך, איני רואה מקום להוסיף ולהידרש לבקשתו, שאינה שונה מבקשות אחרות למתן רשות ערעור, הנדחות בהיעדר שאלה משפטית כללית הדורשת ליבון חוזר.

הבקשה נדחית.