פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5933/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
טאהא סופיאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 71175/05 מיום 19.6.2006, שניתן על-ידי
כבוד השופטים ד"ר ע' מודריק, י' שיצר ו-ד"ר ק' ורדי
בשם המבקש : עו"ד הזאע
נאטור; עו"ד מירב נוסבוים
בשם המשיבה: עו"ד קרן
איזאק
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בפתח-תקוה (ת"פ 2674/03) בגין עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 21א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש העסיק בנגריה שבבעלותו שני תושבים זרים, שלא רשאים היו לשהות בישראל (להלן: השב"חים) במשך כחמישה חודשים.
ביום 22.5.2005 הרשיע בית-משפט השלום בפתח-תקוה (השופטת ד' עטר) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בקובעו, כי הוכח שהמבקש העסיק את השב"חים לפחות לתקופה של שבוע. בית-המשפט התבסס בהכרעתו על אמרותיהם של שני עובדים נוספים שנמצאו במקום העבודה (להלן: העובדים) בעת מעצרם של השב"חים ובחקירותיהם במשטרה, אשר הוגשו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ועל עדותו של השוטר שביצע את המעצר (להלן: השוטר).
ביום 22.5.2005 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש של 75 ימי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך 6,500 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו.
על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ע' מודריק, י' שיצר ו-ד"ר ק' ורדי) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו, כי אינו מוצא מקום להתערב בממצאי האמון שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום. כן קבע בית-המשפט, כי העונש שהושת על המבקש אינו סוטה לחומרה מרמת הענישה המקובלת והראויה בעבירות כגון אלה בהן הורשע.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משאימץ את החלטתו של בית-משפט השלום לקבל את אמרות החוץ של העובדים ומשפרש בצורה שגויה את ההלכה שנקבעה ברע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ו(1) 769 (להלן: הלכת ח'טיב ), בדבר השתת עונש של מאסר בפועל על מי שהורשע בעבירות של הסעת והעסקת שוהים בלתי חוקיים.
מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ).
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו. חרף ניסיונותיו של המבקש להצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , לא מצאתי בטענותיו כל עילה שכזו. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדורש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, על-פי הראיות והעדויות שהיו בפניו, כי המבקש הוא אכן זה שהעסיק את השב"חים. בעניין זה, העדיף בית-משפט השלום את אמרות החוץ של העובדים ואת עדותו של השוטר על פני גרסתו של המבקש ועדותם של העובדים בבית-המשפט, אותן מצא כבלתי מהימנות. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.
דין הבקשה להידחות גם בכל הנוגע לגזר-הדין. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
גם לגופו של עניין, בכל הנוגע ליישומה של הלכת ח'טיב , נקבע ברע"פ 1921/06 עטאף אבו באדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי:
אכן, בעקבות פסק-הדין שניתן לא מכבר ברע"פ 3674/04 אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל (12.2.06), מוצא עצמו בית-משפט זה נדרש למספר גדל והולך של בקשות לרשות ערעור על גזרי-דין, שענינם הרשעה בעבירות לפי סעיף 12א הנ"ל. ברם, כשם שלאו הלכה היא – כעולה מפסק-דינו של המישנה-לנשיא מ' חשין בענין אבו סאלם הנ"ל, כי כל הרשעה בעבירות מעין אלה תגרור עמה עונש של מאסר בפועל, כך אין פירוש הדבר כי כל בקשה ליתן רשות ערעור תענה בחיוב. המבחן לאורו עלינו לילך הוא, כלום נתנו ערכאות קמא משקל ראוי למכלול נסיבותיו של האירוע נושא-האישום, או שמא נגזר העונש אך על-יסודו של המצב הנורמטיבי ששרר קודם למתן פסק-הדין בענין אבו סאלם , וכוונתי היא לאמור ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769.
כפי שעולה מפסק דינו של בית-משפט השלום, התחשב בית-המשפט בעת מתן גזר-הדין בנסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם ביתר נסיבות העבירה. יש לזכור, כי גם בימינו אנו, העבירה בה הורשע המבקש הינה עבירה הטומנת בחובה סכנה רבה לשלום הציבור ולביטחונו. משכך, איני מוצא כל מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
החלטתי מיום 16.7.2006 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.
על המבקש להתייצב ביום 3.12.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, י' בחשוון תשס"ז (1.11.2006).
ש ו פ ט