רע"פ 3890/06 אליעזר כלפון נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 3344/03) בגין עבירת הסעת שב"ח, לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק) וכן עבירת העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק. (להלן: כתב האישום הראשון). בנוסף, ביקש המבקש, על-פי המלצת סנגורו, לצרף לאותו תיק כתב אישום נוסף (ת.פ 1097/04) (להלן: כתב האישום השני), המייחס לו עבירת היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הכשלת עיקול, עבירה לפי סעיף 264 לחוק העונשין וכן תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין.

על-פי הנטען בכתב האישום הראשון, ביום 20.8.2002 הסיע המבקש ברכבו שלושה אנשים, אשר הינם תושבי האזור ואינם רשאים לשהות ולעבוד בישראל. בנוסף נטען, כי במשך שנתיים וחצי העסיק המבקש אחד מהם בעבודות עפר. על-פי הנטען בכתב האישום השני, ביום 11.12.2002 הגיעו לבית המבקש נציגי ההוצאה לפועל, בכדי לתפוס את רכבו על-פי צו. המבקש פגע במזיד ושלא כדין ברכבו, וכן דחף את נציגי ההוצאה לפועל, תוך השתוללות ואיומים בשריפת רכבו ובהתאבדות.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש על-פי הודאתו, ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו, גזר עליו 3 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור על עבירות דומות לאלה בהן הורשע, וכן התחייבות בסך 4,000 ש"ח לתקופה של שנתיים. כן הוטל עליו ביצוע של 300 שעות שירות לתועלת הציבור.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

במהלך הדיון בערעור התברר, כי נפלה טעות בפרטי המקרה וכי השב"ח לא הועסק בתחומי מדינת ישראל אלא בשטחי איו"ש ועל-כן זוכה המבקש, בהסכמת בא-כוח המשיבה, מעבירת העסקת עובד זר. יחד עם זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים ע' חבש, י' צבן ו-י' נועם) את הערעור והחמיר בעונשו של המבקש בציינו, כי במקרים כגון אלו, בהם הסיע המבקש שב"ח בזיקה לתועלתו הכלכלית ועקב כך גרם לסיכון ביטחון הציבור וכן בהתחשב בעבירות הנקובות בכתב האישום השני, ראוי להשית על המבקש מאסר בפועל. לפיכך, גזר בית-המשפט המחוזי על המבקש עונש של מאסר בפועל למשך 45 יום במקום העונש של שירות לתועלת הציבור. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוענת באת-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא התחשב בכשלים הדיוניים שהתעוררו במקרה זה. לטענתה, סבל המבקש מכשל חמור בייצוג בשל העובדה, שבא-כוחו הקודם לא בדק כראוי את חומר החקירה בשני כתבי האישום וגרם לו ברשלנותו, בין היתר, להודות בעבירה אותה לא ביצע. גם אשמתו ביתר העבירות בהן הואשם המבקש בשני כתבי האישום לא התבררו עד תום, לטענתה. באת-כוח המבקש אף סבורה, כי עצת הסנגור לצירוף התיקים היתה לא ראויה ולא נכונה, והיא מגיעה לכדי פגיעה אמיתית בזכותו של המבקש להליך הוגן ולייצוג הולם, שכן נמנעה ממנו האפשרות לברר את אשמתו כראוי ולטעון טענות לעונש בנסיבותיו הספציפיות, על-פי ההלכה שנפסקה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת אבו סאלם ). לאור כל אלו, טוענת באת-כוח המבקש, יש מקום למתן רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ואף לקבלת הערעור לגופו. לחילופין, טוענת באת-כוח המבקש, כי עונשו של המבקש חמור הוא, בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובנסיבות ביצוע העבירה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הנתונים כולם עמדו בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי הוא זה שהחליט לזכות את המבקש מאשמתו והוא אף היה מודע להלכה בפרשת אבו סאלם האמורה, אשר קבעה, כי גם בעבירות אלו יש לשקול בעת הענישה כל מקרה לגופו, למרות הנטייה להטלת מאסר בפועל. למרות כל זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש מקום להטיל עונש מאסר בפועל בנסיבותיו הספציפיות של המבקש ונוכח העובדה, כי אין בפרשה זו שאלה ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, אין מקום למתן רשות ערעור. לפיכך, במסכת עובדות זו, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין לטעון לרשלנות רבתי ולכשל בייצוג של סנגורו הקודם של המבקש ובוודאי לא לעיוות דין שנגרם כתוצאה ממנו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לאור נסיבות המקרה שבפני ולאור הלכות בית-משפט זה ביחס לעבירות כגון אלו שביצע המבקש, העונש שהוטל עליו איננו חמור ואינו מצדיק התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-המשפט המחוזי היה מודע לכל השתלשלות האירועים וכן למדיניות המשפטית הנוהגת והמעודכנת (בעניין זה ראו רע"פ 1921/06 אבו באדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) וכן ברע"פ 3507/06 אל קאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)); לבית-המשפט הייתה הזדמנות להתרשם בעצמו מייצוגו של המבקש והוא אף זיכה אותו מביצוע עבירה של העסקת עובד זר. ברי, אם כן, כי ניתנה למבקש הזכות להליך הוגן וצודק. גם אם צודק המבקש בטענתו, כי נעשו טעויות כלשהן בייצוגו של המבקש, בוודאי אין הן מגיעות לכדי פגיעה כה חמורה, המהווה עיוות דין, אשר יצדיק דיון מחודש במקרה כולו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 9.5.2006 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת. על המבקש להתייצב ביום 16.10.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית המעצר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.