רע"פ 3507/06 עואד עבד אל קאדר נ. מדינת ישראל

1.המבקש, עמאד עבד אלקאדר, הורשע בבית-משפט השלום בפתח-תקווה בשלושה מקרים של עבירה על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לאחר שנמצא כי הסיע פלסטינים תושבי השטחים ששהו בישראל שלא כדין. בעקבות ההרשעה נגזרו למבקש ששה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, ששה חודשים מאסר על-תנאי, הוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שלושה חודשים בפועל ולתקופה זהה על-תנאי, וכן הוטל עליו קנס בסך 9,000 ש"ח.

2.ערעור על פסק-הדין, שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ג' קרא, י' שבח וש' ברוך), התקבל, ונקבע שעונש המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. בפסק-דינו עמד בית-המשפט המחוזי על החומרה שדבקה בהתנהגות המבקש, אשר לא שעה לאזהרות שהופנו אליו ושב וביצע פעם אחר פעם את המעשים האסורים, וכל זאת ממניע של בצע כסף.

מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש להקלה בעונשו, וזאת על-יסודה של ההלכה שנקבעה בידי בית-משפט זה ברע"פ 3674/05 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.06), לפיה אין לגזור, א-פריורי, מאסר בפועל בגין עבירות שלפי חוק הכניסה לישראל.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כפי שקבעתי לא מכבר (רע"פ 1921/06 אבו בדאר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, 2.3.06), המענה לשאלה אם מן הדין הוא להתערב בעונש של מאסר בפועל, שהוטל בגין עבירות על פי חוק הכניסה לישראל, נגזר מן ההנמקה עליה ביססו ערכאות קמא את הכרעתן. אם ניתנה הדעת לנסיבותיו המסוימות של המקרה, או-אז, ככלל, אין מקום לחריגה מן הכללים, הנוהגים ברגיל בהענקתה של רשות ערעור לבית-משפט זה. מאידך, אם נגזר העונש על יסודו של טעם כללי ומבלי להידרש לנסיבות, כי אז אפשר ותקום עילה להתערבותו של בית משפט זה. עניינו של המבקש נמנה במובהק, כפי שציינתי קודם, עם הסוג הראשון של המקרים, ומשכך אין הוא מגלה עילה לקיומו של ערעור שני.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית, ועמה גם העתירה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. המבקש יתייצב לשאת בעונש זה על-פי האמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.