רע"פ 3910/09 אייל בן איטח נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקווה (פ 3155/06) בגין ארבע עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 יחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין; עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(1) לחוק העונשין; שלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, אשר הוגש לבית משפט השלום ביום 29.6.2006, ביום 12.4.2006 הגיעה המתלוננת לאירלנד מתוך כוונה לעבוד במכירת ציורי שמן, בעסק בניהולו של המבקש. במשך כחודשיים, התפתח בין השניים קשר רומנטי והם תכננו להתחתן, ובמקביל עבדה המתלוננת בעסקו של המבקש. במספר אירועים במהלך תקופה זו, תקף זה האחרון את המתלוננת בגופה באמצעות ידיו ועצמים נוספים, ואיים עליה ועל משפחתה.

ביום 7.1.2007 ניתנה הסכמתו בדיעבד של המשנה לפרקליט המדינה, לפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין ובהתאם לסמכות שהואצלה לו מאת היועץ המשפטי לממשלה, להעמיד לדין את המבקש בגין עבירות חוץ. ביום 6.3.2007 עתר המבקש לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק

(בג"ץ 2138/07) בטענה כי אישור המשנה לפרקליט המדינה בטל מעיקרו. ביום 6.3.2007 דחה בית המשפט (השופטת מ' נאור ) את בקשתו לקבלת צו ביניים במסגרת העתירה, תוך שציין כי ניתן לדון בטענותיו במסגרת ההליך הפלילי.

ביום 17.4.2007 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' עטר ) בקשה של המבקש לביטול כתב האישום שהוגש נגדו. בית משפט השלום קבע כי על אף שאישור לפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין חייב להתקבל מראש, במקרה זה התקבל האישור בטרם הוחל בשמיעת הראיות בתיק, ובזמן שהמבקש היה מיוצג במהלך כל ההליכים ולא ייגרם לו עיוות דין מהשארת כתב האישום על כנו. מנגד עומדות מהות העבירות המיוחסות לו בכתב האישום והאינטרס הציבורי שבהעמדתו לדין, ומכאן שלאור עיקרון "הבטלות היחסית", אין מקום לביטול כתב האישום. כמו כן, נדחתה גם טענתו לביטול כתב האישום מן הטעם של "הגנה מן הצדק".

ביום 13.6.2007 דחה בית משפט זה (השופטים מ' נאור , ע' ארבל ו- א' חיות ) את עתירת המבקש, בקובעו כי טענות המבקש כנגד האישור שניתן בדיעבד, מקומן במסגרת ההליכים הפליליים הננקטים נגדו, לפני הערכאה הדיונית, ולפני ערכאת הערעור, אם וכאשר יזדקק לכך.

ביום 6.3.2008 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. בית משפט השלום מצא כי עדות המתלוננת אותנטית ומהימנה, על אף שהתקשתה לזכור תאריכים מדויקים באשר להתרחשות האירועים באירלנד, ובעברה אובחנה כסובלת מדיכאון.

גרסת המבקש לעומת זאת נמצאה כבלתי מהימנה, כאשר הלה לא השכיל לתת הסבר לפרטים שונים שהיוו חיזוק לגרסת המתלוננת. כמו כן לא נמצאו תימוכין לגרסתו כי המתלוננת החליטה להעליל עליו האשמות עם חזרתה לארץ, לאחר שהחליט לבטל את חתונתם.

ביום 6.4.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש שבע שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירת אלימות; ופיצוי המתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. בית משפט השלום הדגיש את חומרתן של עבירות אלימות בדפוס חוזר על ידי המבקש, והעובדה כי ביצע שתי עבירות בעברו. עוד ציין בית משפט השלום כי התקשה למצוא נקודות העומדות לזכות המבקש, ואף על פי כן אינו ממצה עמו את מלוא חומרת הדין.

על הכרעת הדין וגזר הדין ערער המבקש ל בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 4703-05-08). ביום 30.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל , והשופטים א' שילה ו מ' פינקלשטיין ) את הערעור על הכרעת הדין, וקיבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, בכך שהעמיד את תקופת מאסרו בפועל של המבקש על שש שנות מאסר. יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט השלום הותרו על כנם. אשר להכרעת הדין, בית המשפט המחוזי קבע כי על אף הפגם בהגשת אישור להעמדה לדין מטעם היועץ המשפטי לממשלה, הרי שלא היה מקום לבטל את כתב האישום במקרה הנוכחי. כמו כן, בית המשפט המחוזי מצא כי העובדות ומהימנות המתלוננת, כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מעוגנים היטב בחומר הראיות. לעומת זאת, לגרסת המערער לא נמצאו תימוכין, והיא אינה מתיישבת עם שאר הראיות. עוד התייחס בית המשפט

המחוזי לטענות המבקש כי מחדלי חקירה שונים הובילו לקיפוחו ולהחלת דוקטרינת "הגנה מן הצדק", ומצא כי לא היה באלו, ככל שהתקיימו, כדי לקפח את המבקש. אשר לגזר הדין, בית המשפט

המחוזי מצא כי יש להתחשב לקולא בכך שהרשעותיו הקודמות של המבקש אירעו לפני שבע שנים, וכן כי המתלוננת עצמה ביקשה שלא יוטל עליו עונש מאסר.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי כאשר בשאלת חריגה מסמכות של היועץ המשפטי לממשלה עסקינן, מן הראוי שהסמכות תדון בפני בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בטרם ניהול ההליך הפלילי עצמו. עוד טוען הוא כי אישור העמדתו לדין ניתנה בדיעבד, כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום המקורי ולאחר 14 מועדי דיונים ולפיכך אינה חוקית, ודין כתב האישום להתבטל, אף לפי עיקרון "הבטלות היחסית". עוד טוען הוא כי מחדלי החקירה השונים מצדיקים את החלתה של "הגנה מן הצדק" במקרה הנוכחי, לאור הפגיעה האנושה אשר גרמו ביכולתו להגן על עצמו. בין היתר מונה המבקש את היעלמותם של מסמכים מתיק בית המשפט, חשיפת עברו הפלילי במהלך המשפט, אי חקירת עברה הפסיכולוגי של המתלוננת והעובדה כי לא נעשה ניסיון על ידי המשטרה לאמת את טענות המבקש באמצעות עדים השוהים באירלנד, אף לא טלפונית. לחילופין, המבקש טוען כי העונש אשר הושת עליו הינו חריג ביחס לרף הענישה המקובל בעבירות אותן ביצע ועל כן יש מקום להקל בעונשו.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. אשר לטענות לגופן, המשיבה טוענת כי הערכאות הקודמות יישמו כראוי את הלכת "הבטלות היחסית" במקרה זה. אשר לטענת "ההגנה מן הצדק", טוענת המשיבה כי המבקש לא הראה כי נגרם לו עיוות דין כלשהו, מאותם מחדלים לכאורה, ובכל מקרה נמצא כי אשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר, על בסיס הראיות אשר באו לפני הערכאה הדיונית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. לעניין חלוקת הסמכויות בין בית משפט זה בשבתו כ בית המשפט הגבוה לצדק לבין הערכאות הפליליות, הרי שזו נידונה לעומקה במסגרת עתירת המבקש בבג"ץ 2138/07 בן איטח נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 13.6.2007), ואין מקום להידרש שוב לסוגיה זו. אשר לביטול כתב האישום והחלת עיקרון "הבטלות היחסית", הערכאות הקודמות נדרשו שתיהן לעניין זה, ואף אני מצאתי, בהתחשב בכלל השיקולים הקיימים במקרה הנוכחי, כי לא היה מקום לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המבקש, עת התקבל האישור המיוחל בטרם נשמעו הראיות בתיק, ובהתקיימו של אינטרס ציבורי מובהק בהעמדתו לדין של נאשם בעבירות תקיפה חמורות כנגד בת זוגתו (והשוו ע"פ 3827/06

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2007)). כפי שלא נגרם למבקש עיוות דין מהגשת האישור בדיעבד במקרה הנוכחי, כך גם לא הוכח כי הגנתו קופחה בצורה כלשהי על ידי מחדלי החקירה השונים להם טען. אלו נמצאו כלא משמעותיים על ידי הערכאות הקודמות, ולא מצאתי כל פגם בקביעה זו.

אשר לטענות כנגד חומרת העונש, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, אשר מגוללות אירועי אלימות חריפים חוזרים ונשנים כנגד המתלוננת, במשך תקופה של חודשיים.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.