בג"ץ 2138/07 אייל בן איטח נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת מ' נאור:

עתירה זו תוקפת את החלטת המשנה לפרקליט המדינה (המשיב 2), מכוח הסמכתו בידי היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 1), ליתן בדיעבד אישור להגשת כתב אישום נגד העותר בגין ביצוע לכאורה של "עבירות-חוץ" כלפי המתלוננת.

רקע

1.

העותר והמתלוננת שניהם אזרחי ישראל. בעת הרלבנטית לכתב האישום היה העותר תושב ארעי באירלנד ובינו לבין המתלוננת, שהגיעה לאירלנד לתקופה קצרה, נרקמה מערכת יחסים רומנטית. עם שובה לארץ הגישה המתלוננת במשטרת ישראל תלונה נגד העותר. בעקבות תלונה זו ולאחר ששב לארץ הוגש נגד העותר ביום 29.6.2006 בבית משפט השלום בפתח תקווה כתב אישום בגין עבירות של תקיפה ואיומים שבוצעו לכאורה באירלנד כלפי המתלוננת. במועד ההקראה ביום 23.11.2006 כפר העותר בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. העותר כך צויין בעתירה שוהה במעצר בית מלא.

2.

בין בעלי הדין אין מחלוקת כי המעשים המיוחסים לעותר מהווים "עבירת חוץ" כמשמעה בסעיף 7 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועל כן על פי סעיף 9(ב) לחוק זה נדרש אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה להעמדה לדין טרם הגשת כתב אישום. אישור שכזה לא התקבל אלא בדיעבד ביום 7.1.2007 בטרם החלה שמיעת הראיות וזאת, כפי שמציינים המשיבים, "בשל תקלה".

העתירה

3.

בעתירה טוען העותר כי האישור שניתן בטל מן הטעם שהוא ניתן בדיעבד ובשיהוי רב ובניגוד להוראות הדין. לטענתו, התקיימו בעניינו דיונים רבים בחוסר סמכות בבתי המשפט השונים, לרבות הליכי מעצר עד תום ההליכים, ויש להורות על בטלות ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. העותר מציין כי גם על פי עקרון "הבטלות היחסית" יש בנסיבות עניינו כדי לחייב את ביטול ההליכים המתנהלים נגדו. בהקשר זה טוען העותר כי המשיבה 3 – לשכת התביעות במשטרת ישראל – נהגה בחוסר תום לב כאשר במהלך הדיונים השונים שהתנהלו בבית המשפט לא העלתה את העניין על אף שהיה זה כבר לאחר שהוגשה מטעמה בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לקבלת אישורו כאמור ובטרם ניתן האישור. כמו כן מעלה העותר טענות נגד האישור עצמו שניתן לטענתו "ללא הנמקה וללא כל התייחסות לזמן הרב שחלף ממועד הגשת כתב האישום, להליכים הרבים שהיו בתיק זה עד למועד בקשת אישורו, ולפגיעה בזכויות הנאשם ובהגנתו". בהקשר זה מוסיף העותר וטוען כי העמדתו לדין בישראל בעבירות שבוצעו לכאורה באירלנד כרוכה בקשיים רבים בניהול הגנתו. עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים שימנע, בין היתר, את קיום ישיבות ההוכחות הקבועות בבית משפט השלום.

4.

ביום 6.3.2007 דחיתי את בקשת העותר לצו ביניים וקבעתי כי "אין מקום ליתן צו ביניים כמבוקש בעתירה זו. את כל טענות העותר בשאלת חוסר הסמכות ניתן להעלות בפני בית המשפט הדן בפלילים".

5.

בהמשך הדברים ביום 30.4.2007 הגיש העותר הודעה מטעמו. בהודעה ציין העותר כי הוא העלה את טענותיו באשר לבטלות כתב האישום בפני בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' עטר) הן בדיון על פה והן בכתב. העותר ציין כי בהחלטה מיום 17.4.2007 דחה בית משפט השלום את בקשת העותר לביטול כתב האישום ואת טענותיו ל"הגנה מן הצדק".

לטענתו, בית משפט השלום "לא בחן ולא בדק את שיקולי היועץ המשפטי לממשלה, ולא הכריע בשאלה אם היו נכונים, צודקים וראויים". העותר מוסיף וטוען כי בית משפט השלום הניח כי שיקולי ההעמדה לדין נשקלו באורח עצמאי והסתמך על חזקה לפיה שיקול הדעת הופעל כנדרש אך בעניינו אין לסמוך על הנחות וחזקות ויש לבחון את הדברים לגופם. על כן הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו וביקש כי נכריע בשאלה האם החלטת המשיבים הייתה נכונה מבחינה משפטית, ראוייה וצודקת.

6.

המשיבים הגישו תגובה לעתירה. לטענתם דין העתירה להדחות על הסף שהרי טענות העותר נגד פגמים שנפלו בהגשת כתב האישום מקומן במסגרת ההליך הפלילי. משנדחו טענות העותר בערכאה הראשונה בהליך הפלילי אין לאפשר לו לעקוף את היעדר האפשרות להגיש ערעור על "החלטת הביניים" בדרך של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק שברגיל אינו מהווה תחליף לערכאת הערעור הפלילית. המשיבים מציינים כי ככל שלעותר טענות נגד החלטת בית משפט השלום הוא רשאי להעלותן במסגרת הערעור על פסק הדין, אם יורשע בדינו. המשיבים אף הוסיפו "למעלה מן הצורך" כי דין העתירה להדחות אף לגופה. בהקשר זה פירטו המשיבים את השיקולים שהביאו למתן האישור בדיעבד וביניהם שאלת האינטרס הציבורי והטענה כי לא ייגרם לעותר עיוות דין במתן האישור בדיעבד כאשר טרם החלה שמיעת הראיות. המשיבים גם הזכירו את ההלכה ולפיה ממילא לא יחליף בית המשפט את שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו ויתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה רק במקרים קיצוניים.

7.

אכן, דין העתירה להדחות על הסף. כפי שקבעתי עוד בהחלטתי מיום 6.3.2007 את כל טענות העותר ניתן להעלות בפני בית המשפט הדן בפלילים. הדברים היו נכונים אז והם נכונים גם עתה לאחר שבית משפט השלום דחה בהחלטה מפורטת את טענות העותר. זאת מן הטעם ש"על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו" (בג"ץ 9131/06 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (6.2.2006)). ודוק: אין ספק כי בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להפעיל ביקורת על רשויות השלטון וביניהם על המשיבים אך כפי שקבעתי בפרשה אחרת "יש לזכור כי סמכותו של בית משפט זה היא סמכות שבשיקול דעת. מקום בו בידי העותר סעד חלופי ימנע ככלל בית משפט זה מלדון בעניין. הטענות העולות בעתירה, מרביתן ככולן, קשורות להליך הפלילי ואין מקום לדון בהן במסגרת עתירה לבית משפט זה" (בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.9.2006)). אף מהאסמכתאות השונות שצרף העותר לעתירתו ניתן לראות כי טענות דומות לטענותיו הגיעו אומנם לפתחו של בית המשפט העליון אך זאת במסגרת הליכים פליליים. העובדה כי בית משפט השלום דחה את טענות העותר אין בה כדי לשנות מן המסקנה שמקומן של הטענות בהליך הפלילי, לרבות ערכאת הערעור ואכן לעותר שמורה הזכות להשיג על החלטות בית משפט השלום בהקשר זה במסגרת ערעור על פסק הדין אם ובמידת הצורך ו"מסגרת שכזו מהווה חלופה להתערבותו של בית משפט זה" (בג"ץ 2291/06 אפל נ' בית משפט השלום בתל אביב-יפו (26.3.2006); כן ראו: בג"ץ 330/07 משאלי נ' מס ערך מוסף-נתניה (25.4.2007)).

8.

אשר על כן, ככל שהעתירה מכוונת נגד המשיבים דינה להדחות על הסף מבלי שניכנס לגופם של דברים. כך גם ככל שהעתירה מכוונת נגד החלטת בית משפט השלום. בעניין זה העותר טוען כי לא היה מקום שבית המשפט יסתמך על הנחות וחזקות לגבי החלטות המשיבים וכי היה מקום לבטל את כתב האישום מאחר ולא ניתן מלכתחילה אישור יועץ משפטי לממשלה ומטעמי "הגנה מן הצדק". ואולם, בכגון דא כבר נקבע כי:

"כידוע, הכלל הוא כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות שאינן מסיימות את המשפט הפלילי, לאמור, החלטות ביניים. לא ראינו לסטות מכלל זה בענין שלפנינו"

דברים אלה שצוטטו על ידי בעתירה שעסקה בטענת "הגנה מן הצדק" שנדחתה בבית המשפט הדן בפלילים יפים אף לענייננו (ראו בג"ץ 6317/01 זאפט נ' כבוד השופט ש' טימן (22.8.2001)).

9.

העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.