רע"פ 3949/08 אליהו זגורי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 4355/03) בגין עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של קיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; עבירה של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); עבירה של שימוש במרמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט ממס, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף; ועבירה של שימוש במרמה ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס ההכנסה.

כתב האישום הוגש נגד המבקש וארבעה אחרים בעניין מספר מקרים של הבאת עובדים זרים לישראל תוך הונאת הרשויות לצורך קבלת ההיתרים להבאתם ותוך הסתרה מרשויות המס של כספים שונים שהועברו במסגרת הפרשות. המבקש נכלל במסגרת הפרשה המתוארת באישום הראשון. לשם פישוט התמונה אתאר ככל שניתן אך את העובדות הנוגעות למבקש ולבקשה שלפני. על פי המתואר, היה המבקש במועד הרלוונטי מנהלה הפעיל של חברה לביצוע עבודות בנייה, אשר אף היא הואשמה במסגרת אותו האישום (להלן: החברה ). בשנת 2001 התבקש שירות התעסוקה להקצות היתרים ל- 149 עובדים זרים עבור החברה. הבקשה הוגשה על ידי, אופיר שליט (להלן: שליט ), שהורשע אף הוא בפרשה, על פי ייפוי כוח מהמבקש ותוך ידיעה שהחברה לא תשתמש בשירותיהם של העובדים הזרים היות וכבר לא הייתה פעילה בשלב זה. לאחר שנתקבלו ההיתרים מכר שליט אותם לגורמים אחרים תמורת סכום של לפחות 510,000 דולרים. מתוך סכום זה הועבר למבקש (בעצמו או בשם החברה) סך של כ- 130,000 דולרים. על סכום זה לא הועבר דיווח לרשויות המס על ידי המבקש או על ידי החברה והסכום אף לא נרשם בפנקסי החברה כנדרש.

ביום 4.6.2006 הרשיע בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ ) את המבקש בכל העבירות בהן הואשם למעט בעבירה של קבלת דבר במרמה ככל שנוגעת היא למשרד הפנים. עם זאת הורשע המבקש בעבירה של קבלת דבר במרמה משירות התעסוקה. בהכרעת הדין המפורטת בחן בית משפט השלום את היבטיה השונים של הפרשה בה הואשם המבקש יחד עם אחרים. בעניין העבירה של קבלת דבר במרמה, קבע בית משפט השלום כי הבאת עובדים זרים לישראל כרוכה במספר שלבים עיקריים. השלב הראשון הינו הגשת בקשה להיתרים לקבלת עובדים זרים משירות התעסוקה (להלן: שלב קבלת ההיתרים ). בשלב זה מדובר בהיתר כללי שאינו מפרט את מיהותם הספציפית של העובדים אלא קובע מספר מסוים של עובדים זרים למטרה מוגדרת. לצורך קבלת ההיתר נדרשת הגשת הבקשה על ידי קבלן המגיש לשירות התעסוקה הכוללת גם את פירוט הפרויקטים בהם הוא מעורב ולהם נחוצים לכאורה העובדים הזרים. השלב השני, לאחר קבלת היתר כאמור הינו הגשת בקשה למשרד הפנים לקבלת אשרות כניסה ושהייה בישראל עבור העובדים עצמם. השלב האחרון הינו איסוף העובדים משדה התעופה עם הגעתם לישראל. בשונה משליט, אותו הרשיע בית משפט השלום בקבלת דבר במרמה הן ביחס לשירות התעסוקה והן ביחס למשרד הפנים, את המבקש הרשיע בית המשפט רק בקבלת דבר במרמה ביחס לשירות התעסוקה, היינו בשלב קבלת ההיתרים. בית משפט השלום הרשיע את המבקש כאמור אף ביתר העבירות בהן הואשם ואשר נגעו לאי דיווח לרשויות המס על הכספים שקיבל משליט עקב מכירת ההיתרים.

ביום 1.1.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים; וקנס בסך של 40,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתם. לפני בית המשפט הונח בעניינו של המבקש תסקיר של שירות המבחן אשר המליץ להשית על המבקש עונש של 400 שעות שירות לתועלת הציבור. על אף זאת קבע בית המשפט כאמור כי אין להסתפק בכך. בגזר הדין התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות של המבקש, היותו נשוי ואב לארבעה ילדים ומטפל באשתו שהינה חולה, היות עבירה זו עבירה ראשונה בה הורשע המבקש, זיכויו מן העבירה של קבלת דבר במרמה ביחס למשרד הפנים וכן בכך שנפלו מחדלים מסוימים של המשיבה בעניין הטיפול בפרשה זו. אולם בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ובמיוחד בשילוב בין העבירה של קבלת דבר במרמה ועבירות המס קבע בית המשפט את העונש שפורט לעיל.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40072/07) הן על הרשעתו והן על גזר דינו. המשיבה ערערה אף היא לבית המשפט המחוזי (ע"פ 40110/07) על קולת העונש.

ביום 25.3.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו י' נועם ). בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעור המבקש על הרשעתו תוך שהוא דוחה את טענתו כי משקבע בית משפט השלום ביחס לשליט כי העבירה של קבלת דבר במרמה חלה הן ביחס לשירות התעסוקה והן ביחס למשרד הפנים כמערכת עובדתית אחת, היינו "עבירה רבת פריטים", לא יכול היה להרשיע את המבקש בעבירה ביחס לשירות התעסוקה בלבד מאחר והיא לא הושלמה. כן נדחו טענות המבקש בעניין היעדר היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירות בהן הורשע. בעניין הערעורים על גזר הדין, קיבל בית המשפט המחוזי בחלקם הן את ערעור המבקש והן את ערעור המשיבה, כך שמחד גיסא הפחית את עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש מ-15 חודשים ל-12 חודשים אך מאידך גיסא החמיר את רכיב הקנס והעמידו על סך של 100,000 ש"ח או שבעה חודשי מאסר תמורתם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוען המבקש הן כנגד הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה והן כנגד עונש המאסר בפועל שהושת עליו.

בעניין הרשעתו, חוזר המבקש וטוען כי משנקבע כי הבאת העובדים הזרים לישראל הינו מסכת עובדתית אחת הכוללת הן את הפעולות מול שירות התעסוקה והן את הפעולות מול משרד הפנים, ובהינתן שעבירת קבלת דבר במרמה הינה עבירה תוצאתית, לא ניתן להרשיעו בה אך בהתייחס לשלב הנוגע לשירות התעסוקה מאחר ובשלב זה טרם הושלמה העבירה. כמו כן חוזר המבקש על טענותיו לעניין היותו איש עבודת כפיים שלא הבין דבר בענייני הבירוקרטיה הכרוכים בהבאת עובדים זרים ולכן נתן לאחרים לטפל בעניין תוך שהוא חותם להם על ייפויי כוח ובקשות שונות מתוך אמונה כי הדברים נעשים כחוק. בכך מבקש הוא לטעון, כי לא נתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירה זו. לטעמו, שאלה זו של האפשרות להרשיע בעבירה של קבלת דבר במרמה אף משנקבע כי היה אשם רק בחלק מן הפעולות הנדרשות להבאת העובדים הזרים, מצדיקה מתן רשות ערעור אף בערכאה שלישית.

בעניין גזר הדין טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לנסיבותיו החריגות ולהשפעה הקשה שתהה עליו מביצוע מאסר בפועל. כן חוזר הוא על הטענות ששטח בפני הערכאות הקודמות בעניין אחידות הענישה ביחס לאחרים שהורשעו בפרשה זו וביחס לגורמים נוספים נגדם אף לא נפתחה חקירה על ידי המשיבה.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. בעניין הערעור על ההרשעה טוענת המשיבה כי את טענת המבקש בעניין קיום היסוד הנפשי אין לקבל משזו תוקפת ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ומכאן שאין מקום לדון בהם בערכאה שלישית. בעניין טענתו של המבקש כי לא ניתן היה להרשיעו בקבלת דבר במרמה משזוכה ברכיב המרמה כלפי משרד הפנים, טוענת המשיבה כי הוצאת ההיתרים הכלליים משירות התעסוקה כשלעצמה מקימה עבירה מוגמרת של קבלת דבר במרמה לנוכח העובדה כי אף ההיתר הכללי עונה להגדרת

"דבר".

בכל הנוגע לבקשת הערעור על גזר הדין מבקשת המשיבה להישען על ההלכה לפיה בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש הינו בעניין העונש שנגזר. כן מציינת המשיבה כי אין בעניין זה משמעות החורגת מעניינן של הצדדים בתיק וכי מכלול השיקולים שפורט בבקשה נבחן כבר בשתי ערכאות שיפוטיות. אף לגופו של עניין סבורה המשיבה כי עונשו של המבקש מוצדק נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המבקש והתוצאות הקשות למשק הישראלי הנובעות מהבאת 149 עובדים זרים לישראל על בסיס מצג כוזב.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

על אף טענות המבקש, אינני סבור כי העניין שבפני מעלה שאלות החורגות מעניינם של הצדדים בתיק. מקובלת עלי עמדתה של המשיבה כי ההיתר הכללי להבאת עובדים זרים עונה על הגדרת "דבר" בעבירת קבלת דבר במרמה. משכך, אין פגם בהרשעתו בעבירה זו. מעבר לנדרש אציין, כי גם לו הייתי הולך בדרכו של המבקש ואומר כי ניתן לראות בעבירות אלו כ"עבירה רבת פריטים" לא היה בכך בכדי לסייע בידו. למה כוונתי? אין בהכרח הקבלה בין הקביעה כי מסכת אירועים מסוימת יכולה להיחשב כעבירה רבת פריטים ובין הטענה כי זיכויו של אדם מחלק מהמסכת העובדתית מנקה אותו מכל העבירות שביצע. כך למשל, יתכן וייקבע כי מסירה של מספר הודעות לידי האויב שנתרחשה לאורך תקופה היוותה עבירה רבת פריטים אחת. אולם, אך ברור הוא כי זיכוי מוסר הידיעות מאחד המקרים בהם מסר ידיעה כאמור אינו מזכה אותו מן המקרים האחרים בהם מסר הוא ידיעות (השוו, דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2008) בעיקר בפסקאות 24-21 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). משכך, עובדת זיכויו של המבקש מן האשמה לפיה היה מעורב גם בשלב של קבלת האשרות הספציפיות ממשרד הפנים אינה פוגמת בהרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה משירות התעסוקה.

אף בטענותיו של המבקש בעניין היעדר היסוד הנפשי לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשתו. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו רע"פ 1571/08 קטאוי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז המרכז (טרם פורסם, 20.5.2008); ע"פ 111/99

שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000)). טענותיו של המבקש בעניין נבחנו בהרחבה על ידי שתי ערכאות משפטיות ולא ראיתי כי נפלה שגגה בהחלטתן.

בעניין טענות המבקש באשר לעונש שהוטל עליו, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי כך הוא. יתרה מכך, הנסיבות אותן מפרט המבקש נשקלו לעומקן על ידי בית המשפט המחוזי וזה אף בחר להפחית מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער על אף שהגדיל את שיעור הקנס הכספי שחויב בו. בנסיבות אלו, אין עוד מקום להתערבותי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

על המבקש להתייצב ביום 19.10.8 בשעה 09:00, בבית המשפט המחוזי בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.