רע"פ 3952/04 שלמה אזולאי נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' פראג), הרשיע את המבקש על פי הודייתו בעבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת אלכוהול. לפי הנטען בכתב האישום – שבעובדותיו הודה המבקש - ביום 1.1.03 בשעה 03:40 לערך נהג המבקש ברכבו ובבדיקה שנערכה כאשר נעצר על ידי שוטרים נמצא שהוא שיכור. בית המשפט גזר על המבקש קנס בסך 2000 ש"ח, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה, בניכוי תקופת הפסילה המינהלית של 30 יום, וכן מאסר לתקופה של 3 חודשים על תנאי לתקופה של 3 שנים. המבקש ערער על חומרת עונשו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל), בפסק דינו מיום 22.1.04, דחה את ערעורו של המבקש.

המבקש מבקש להרשות לו לערער על פסק הדין.

2.בבקשתו טוען בא כוח המבקש, כי במקרה זה מתקיימות "נסיבות מיוחדות" שבגינן ראוי שתינתן לו רשות לערער. לענין זה עומד הוא במיוחד על כך שראוי היה לקצר את תקופת הפסילה יותר משקיצר אותה בית המשפט לתעבורה, שלא ייחס, לדעתו, משקל מספיק לכך שרמת החריגה מכמות האלכוהול המותרת היתה נמוכה יחסית וכי החריגה התגלתה עקב בדיקה שגרתית ולא בעקבות תאונה או נסיעה מסוכנת. עוד ציין כי המבקש הוא נהג ותיק שלא היה מעורב בעבר בתאונת דרכים וכי הודה וחסך מזמנו של בית המשפט. לטענתו, "מנסיבות המקרה, ניכר כי בתי המשפט דלמטה זקוקים להנחיה באשר למידת ההפחתה הנדרשת מעונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק לעבירה בה הורשע".

3.בבקשה אין ממש.

השגותיו של המבקש על ההרשעה ועל חומרת העונש נשקלו על ידי שתי ערכאות שנתנו דעתן על נסיבות המעשים ועל נסיבותיו האישיות של המבקש. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו הישיר של המבקש, ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון כזה. ( ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; כמו כן ראו, בן היתר, רע"פ 227/04 גבריאל מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם ).

זאת ועוד. כלל נקוט בידינו שחומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה: "על חומרת העונש לא נוהגים לתת רשות לערער בכלל, כי בענין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר." (דברי הנשיא י' אולשן בהמ' 340/58 זן נ' היוהמ"ש,

פ"ד יב 1610; כמו כן ראו, בן היתר, רע"פ 25/04 סוויסה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2004(1) 719 והאסמכתאות שם). אין בנסיבות המקרה שלפנינו דבר שיצדיק סטייה מכלל זה.

4.לעצם הענין אעיר כי העונשים שנגזרו על המבקש הם קלים ביותר ולא היה מקום להמתיקם, אפילו היו בפי בא כוח המבקש טעמים משכנעים יותר מאלה שהביא. לא למותר לחזור ולהזכיר כאן דברים שחוששני כי נשתכחו מן המבקש ובא כוחו:

"במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי, בהתערבו במידת העונש, כל אימת שבית המשפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה, חס וחלילה, להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך" (דברי השופט מ' שמגר ברע"פ 262/91 ארביב נגד מדינת ישראל , פ"ד מה (2) 580).

ועוד ייאמר כי:

"הקלה בעונש, על ידי השוואתו לעונשים קלים יותר שהוטלו במקרים אחרים, ואפילו דומים, עלולה לפגוע בתפקיד החשוב שממלאת הענישה במאמץ לצמצם את עבריינות התאונה ואת תאונות הדרכים. הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך." (דבריי ברע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל תקדין עליון 1996(2) 481).

5. הבקשה נדחית.