רע"פ 3982/14 קאיד אבו ואדי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד ), בעפ"ת 54783-02-14, מיום 4.5.2014, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט א' אנושי ), בתת"ע 2778-09-13, מיום

10.2.2014.

2.

מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 19.8.2012, בשעה 01:43 או בסמוך לכך, הוא נהג ברכבו בכביש 412. המבקש נעצר במחסום משטרתי לאיתור נהגים שיכור, אך סירב ליתן דגימת אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. בנוסף, על-אף שהמבקש היה נהג חדש בזמן האירוע, לא הייתה על שמשת רכבו האחורית תווית המעידה על כך.

בגין מעשים אלו ייוחסו למבקש העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ), בצירוף סעיפים 64ד(א) ו-64ב לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא תווית של נהג חדש, לפי תקנה 9א(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3.

תחילת משפטו של המבקש נקבע ליום 13.9.2012, אך בעקבות בקשות דחייה שהוגשו מטעמו, נדחה מועד פתיחת המשפט מעת לעת, עד שלבסוף נקבע כי הקראת כתב האישום תתקיים ביום 3.2.2014. ואולם, יום לפני המועד שנקבע להקראת כתב האישום, הגיש המבקש בקשת דחייה אשר נומקה במצבו הרפואי של בא-כוחו, שסבל, לדבריו, מחום. בית המשפט לתעבורה נעתר לבקשת הדחייה, וקבע כי דיון ההקראה יתקיים ביום 10.2.2014. ואולם, ביום 9.2.2014, הוגשה בקשת דחייה נוספת מטעמו של המבקש, אשר נומקה בכך כי בא-כוחו לא יוכל להתייצב לדיון ההקראה משום שנקבעו לו חמישה דיונים נוספים באותו היום. בפעם זו דחה בית המשפט לתעבורה את בקשת הדחייה של המבקש, בציינו כי " היו די דחיות בתיק ".

בהמשך לכך, ביום 10.2.2014, הורשע המבקש, בהיעדרו, בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום. באותו מעמד גם נגזר דינו של המבקש, והושתו עליו העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה, בניכוי ימי הפסילה המנהלית; 3 חודשי פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה, למשך 3 שנים; קנס בסך 2000 ש"ח, או 20 ימי מאסר תמורתו.

4.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, וטען כי בית המשפט לתעבורה דחה את בקשת הדחייה שהגיש " ללא כל הסבר סביר ", ובכך מנע מבעדו להביא את טענותיו בפני בית המשפט. ביום 4.5.2014, נדחה ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין, כי עיון בתיק בית המשפט לתעבורה מגלה, כי " מאז ה-9.12.2013 מבוקשות דחיות על גבי דחיות על-ידי ב"כ המערער [המבקש] בלא כל הסבר מניח את הדעת ", ועוד הוטעם כי ב"כ המבקש הגיש את בקשת הדחייה " ברגע האחרון ", על אף שמועד דיון ההקראה נקבע שבוע לפני-כן. בנסיבות אלו, נקבע כי החלטתו של בית המשפט לתעבורה שלא להיעתר לבקשת הדחייה

ולדון את המבקש בהעדרו הינה סבירה, ואין מקום להתערב בה.

5.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטען כי בית המשפט לתעבורה התעלם מהסבריו לבקשות הדחייה המרובות שהגיש, וזאת במקום לבחון כל אחת ואחת מהן לעומק. לעמדת המבקש, כתוצאה מהחלטת בית המשפט לתעבורה לדון אותו בהעדרו נפגעה זכותו להליך הוגן ונשלל הימנו יומו בבית המשפט.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית רבת חשיבות או סוגיה עקרונית רחבת היקף, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או מאי צדק

כלפיו ( רע"פ 3667/14 קרדי נ' מדינת ישראל (1.6.2014); רע"פ 2263/13 אבגי נ' מדינת ישראל (28.4.2014); רע"פ 2200/14 ר וט נ' מדינת ישראל (24.4.2014 )). המבקש לא הצביע על כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית כאמור, אשר תצדיק דיון ב" גלגול שלישי ", ועיון בבקשתו מגלה כי זו אכן מוגבלת לדל"ת אמותיו של עניינו הפרטני. בנוסף, לא מצאתי כי קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או חשש לאי-צדק כלפיו. די בטעמים אלו בלבד, על-מנת להביא לדחייתה של בקשת רשות הערעור.

7.

למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לטענתו העיקרית של המבקש. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), מאפשר, בנסיבות מסוימות, להרשיע ולגזור את דינו של נאשם בהיעדרו, תוך שרואים את היעדרותו מהדיון כהודיה מצידו בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו. בענייננו, מלין המבקש על כך שבית המשפט לתעבורה בחר לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, תוך התעלמות, כך לטענתו של המבקש, מנימוקיה של בקשת דחייה שהוגשה, כביכול, מבעוד מועד. אין בידי לקבל את טענתו של המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עיון בתיק בית המשפט לתעבורה מגלה שרשרת של בקשות לדחיית דיון, המבוססות על אמתלות שונות, שהוגשו מטעמו של המבקש, חלקן יום אחד בלבד לפני מועדי הדיון שנקבעו. שרשרת זו של בקשות דחייה, הביאה לכך שבחלוף כשנה וחצי לאחר המועד בו היה אמור משפטו של המבקש להתחיל, טרם הוקרא כתב האישום שהוגש נגדו. יתר על-כן, במהלך התקופה האמורה, הורשע המבקש בהעדרו במסגרתו של הליך זה, לאחר שלא הופיע לדיון שנקבע, כאשר פסק הדין שניתן בעניינו בוטל לאחר שבית המשפט לתעבורה נעתר לבקשתו של המבקש לעשות כן. ברי לכל, כי לא ניתן היה להשלים עם התנהלות מעין זו, והייתה הצדקה מלאה לשים קץ למסכת הדחיות המתמשכת. זאת בפרט, כאשר בקשת הדחייה האחרונה הוגשה יום אחד בלבד לפני מועד הדיון שנקבע, ולא נמסר בה כל טעם לשיהוי שחל בהגשתה, או הסבר לכך שהמבקש לא ציין את דבר קיום הדיונים בבקשת הדחייה הקודמת שהגיש. בהיעדרותו מהדיון, בחר המבקש להתעלם ממצוותו המפורשת של בית המשפט לתעבורה, ובנסיבות אלה בדין הפעיל בית המשפט לתעבורה את הסמכות המוקנית לו בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, והרשיע את המבקש בהעדרו.

8.

הנה כי כן, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.