רע"פ 4017/07 דן בוקובסקי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב – יפו, על-פי הודאתו, בנהיגה במהירות 133 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש , בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות הרשעתו, נגזר למבקש קנס בסך 2,000 ש"ח, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שלושה חודשים ועוד שישה חודשים על-תנאי.

2.

באמצעות בא-כוחו, ערער המבקש על גזר הדין לפני בית-המשפט המחוזי, וטען כי העונש אינו מידתי ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות, ובכך שנהג במהירות העולה בשלושה קמ"ש בלבד על המהירות בגינה נרשם דו"ח מסוג ברירת קנס. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי אין מקום להתערב בעונש נוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, הכולל 28 הרשעות קודמות, מתוכן שבע בגין נהיגה במהירות מופרזת.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו שב הוא על הטענות שהעלה בפני בית-משפט קמא. ועוד טוען הוא כי עברו התעבורתי אינו מכביד, כי הוא זקוק לרישיון הנהיגה לשם עבודתו, וכי הוא משרת כמתנדב במשטרת ישראל. לבסוף, טוען המבקש כי לא היה מיוצג בערכאה הדיונית, ומשכך לא נשקלו נסיבותיו האישיות כראוי, והושת עליו עונש החורג מרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים.

4.

דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן לנסיבותיה של העבירה ולטענותיו של המבקש, ואין מקום לליבון נוסף של עניין זה בערכאה שלישית. על דרך הכלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. המבקש אומנם לא היה מיוצג בערכאה הראשונה, אולם נחה דעתי כי בערכאת הערעור פרש בא-כוחו את טענותיו כל צורכן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.