רע"פ 4039/03 שי אליהו נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, המייחס לו שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379+382(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ), ושתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, במהלך השנים 1999-2001 תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת ) בביתם בשלוש הזדמנויות שונות, ולאחר פרידתה ממנו איים עליה מספר פעמים ברצח. באירוע נוסף המופיע בכתב האישום, איים המבקש על אשתו כי ירצח אותה ואת בנם המשותף.

2.בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) הרשיע את המבקש בעבירה אחת של תקיפה בנסיבות מחמירות וכן בעבירות איומים, תוך מתן אמון בגרסתה של המתלוננת, שנתמכה גם בדבריה של עדה נוספת, והעדפתה על פני גרסתו של המבקש. בית המשפט זיכה את המבקש משתי עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות שבהן הואשם, משום שהמתלוננת לא הזכירה את האירועים הללו במהלך עדותה במשפט. בית המשפט גזר את דינו של המבקש למאסר על תנאי של 6 חודשים ולקנס של 1500 ₪. בית המשפט ציין בגזר הדין כי על אף שעבירות של אלימות במשפחה מחייבות תגובה עונשית מחמירה, הרי שלאור התרשמותו כי המבקש הינו אדם נורמטיבי דרך כלל, וכי העבירות שבהן הורשע בוצעו באופן חריג ובמסגרת משבר שאליו נקלעו חיי הנישואין שלו הוא אינו מוצא לנכון להטיל עליו עונש של מאסר בפועל.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם, ג' (דה ליאו) לוי). בערעורו טען המבקש, בין היתר, כי היה מקום להעדיף את גרסתו באשר לאירועים נשוא כתב האישום על פני גרסתה של המתלוננת, וכי העובדה שהמתלוננת לא הזכירה בעדותה במשפט חלק מן האירועים נשוא האישום משליכה על מהימנות גרסתה. עוד טען המבקש כי לא היה מקום למנוע מהעדה הנוספת להעיד על סברתה כי דברים שאמרה לה המתלוננת אינם אמת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי טענותיו של המבקש מתמקדות בקביעות עובדתיות של הערכת מהימנות, קביעות שמטיבן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. באשר לטענה כי היה מקום להתיר לעדה הנוספת להעיד על סברתה קבע בית המשפט כי בדין הכריע בית משפט קמא כפי שהכריע משום שהמדובר בעדות סברה שאינה קבילה.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו חוזר המבקש על טענותיו, ומציין כי בשל הכרעותיו של בית משפט קמא נגרם לו עיוות דין. המשיבה, מצדה, מתנגדת לבקשה, וטוענת כי היא אינה מגלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו של המבקש וכי גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענות.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לבקשה. אכן, הבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית. יתרה מכך, טענותיו של המבקש מוסבות בעיקרן כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, לא כל שכן ערכאה שלישית. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופם של דברים לא נפל כל פגם בהכרעותיו הדיוניות של בית משפט השלום, המצדיק התערבות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.