רע"פ 7814/05 משה שוב נ. מדינת ישראל

המבקש, משה שוב, עורך-דין במקצועו ואיש עסקים בתחום הנדל"ן, ורעייתו המנוחה דליה שוב ז"ל, היו בתקופות הרלוואנטיות בעלי המניות ומנהלים בחברת גאולת הכרך בע"מ (להלן: גאולת הכרך). גאולת הכרך הינה חברה פרטית משפחתית, אשר בין היתר, החזיקה במרבית הזכויות בקרקע בפתח-תקווה. על קרקע זו נבנו 30 דירות במסגרת "פרויקט פלדמן" (להלן: פרויקט פלדמן או הפרויקט).

כנגד המבקש, רעייתו ושישה אחרים הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 8783/99), המייחס להם, לאחר תיקונו, ארבעה אישומים בעבירות מס, בניגוד לסעיף 220, על חלופותיו השונות, לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). שלושת האישומים הראשונים יוחסו למבקש ולרעייתו. האישום הרביעי יוחס לכל הנאשמים ובכללם מי שהיו נאשמים 4-6, בני משפחת ירון והחברה ירון ישעיהו (להלן: חברת ירון ישעיהו או החברה), אשר ביצעה את פרויקט פלדמן וכן מי שהיו נאשמים 7 ו- 8 רואי החשבון של החברה, דורון שגיב ויעקב הירשמן.

להלן עיקרי העובדות כפי שתוארו בכתב האישום:

האישום הראשון

האישום הראשון יוחס למבקש בלבד. על-פי הנטען בכתב האישום, בשנת 1990, קיבלו המבקש ורעייתו את מחצית השליטה בחברה. רכישת המניות שהקנתה להם את מחצית הבעלות מומנה על-ידי גאולת הכרך, אשר שילמה עבור העסקה 3 מיליון שקלים. בנוסף, קיבל המבקש חלק במגרש שנרכש על-ידי גאולת הכרך, עליו נבנה פרויקט פלדמן, וכן שירותי בניה עבור ארבע דירות בפרויקט פלדמן, כנגד חלקו בקרקע, שאף הם הוזמנו ונרכשו מכספי גאולת הכרך. המדינה טענה, כי מדובר בהטבות כספיות שהן הכנסות, עליהן היה על המבקש לדווח לשלטונות המס. בדין וחשבון על הכנסותיו בשנת המס 1990, אותו הגיש לפקיד השומה, הצהיר המבקש על הכנסותיו מכריכת דין והשמיט את ההכנסות האמורות שהגיעו, לטענת המדינה, לסכום של 2,763,812 ש"ח, שווים של הנכסים שנרכשו עבורו על-ידי גאולת הכרך.

בנוסף, בהצהרת ההון ליום 31.12.91, שהוגשה על-ידי המבקש, הוא לא הזכיר, כי הוא בעליה של החברה.

אישום זה מהווה את ליבת התיק, כאשר הסוגיה העיקרית בה נחלקו הצדדים בבית-משפט השלום ובבית-המשפט המחוזי הינה האם אכן רכש המבקש בשנת 1990 את מניות החברה.

האישום השני

האישום השני יוחס למבקש, לרעייתו ולגאולת הכרך. על-פי הנטען בכתב האישום, בדין וחשבון לשנת המס 1990, דיווחה גאולת הכרך על הכנסותיה מפרויקט פלדמן. הדיווח כלל הכנסות ממכירה של עשרים ושש דירות בלבד בפרויקט. גאולת הכרך לא דיווחה על הכנסותיה הנוספות ממתן שירותי הבניה למבקש, של ארבע הדירות בפרויקט בשווי של 751,770 ש"ח. על-פי כתב האישום נטען, כי בכך שלא כללה את הסכום הנ"ל בדו"ח, עשתה גאולת הכרך מעשים, על-מנת להתחמק מתשלום מס ועל-מנת לעזור למבקש להתחמק ממס.

המבקש ורעייתו הואשמו, באישום זה, על-פי אותן העובדות, כמנהליה וכמי שפעלו מטעמה של גאולת הכרך.

האישום השלישי

האישום השלישי יוחס למבקש, לרעייתו ולגאולת הכרך. על-פי הנטען בכתב האישום, כללה גאולת הכרך בדיווחיה לשנים 1990-1991 הוצאות כוזבות בפרויקט פלדמן בסכום של 2,144,702 ש"ח וזאת על-מנת להקטין את הכנסתה החייבת במס. ההוצאות הכוזבות לשנת 1990 כללו שני ראשים: האחד, הסכום של שני מיליון ש"ח שהוצא כאמור, לרכישת מחצית הבעלות בחברה, דווח כהוצאות בניה עבור פרויקט פלדמן. השני, גאולת הכרך רשמה בדו"ח, כי סכום של 233,907 ש"ח הוצא לרכישת הקרקע לפרויקט פלדמן, מאגודת חסידי ספינקא, אשר הייתה הבעלים המקורי של הקרקע (להלן: אגודת ספינקא או ספינקא). בפועל, רק חלק מסכום זה הווה תשלום עבור הקרקע, וחלקו האחר – תרומה. כך גם באשר לדו"ח לשנת 1991. בדו"ח זה נרשם סכום של 65,014 ש"ח כמציג הוצאה עבור רכישת הקרקע, כאשר למעשה מדובר בתרומה.

האישום הרביעי

האישום הרביעי יוחס לכל הנאשמים שהואשמו בכתב האישום, לרבות כנגד המבקש ורעייתו. מדובר בהשמטת סכומי כסף שונים מהכנסותיה של החברה בשנים 1990-1994 בדיווחיה לפקיד השומה. כך למשל, נטען, כי בנק המזרחי מחל לחברה על חוב בסך 1,700,000 ש"ח. מחילת החוב היא הכנסה החייבת בדיווח, אך לא דווחה. בספרי החשבונות של החברה נרשמו תרשומות כוזבות בדבר חוב שחבה החברה לגאולת הכרך בסך 2,619,000 ש"ח ונרשמו הוצאות מימון שהוו למעשה הכנסה בסך כולל של 1,138,436 ש"ח.

העובדות הצריכות לעניין

בשנת 1965 הקימו המבקש ורעייתו את חברת גאולת הכרך בע"מ, כחברה משפחתית למטרה של "פיתוח וסחר מקרקעין". החברה נוהלה על-ידם.

בשנת 1978 התקשרה חברת גאולת הכרך, באמצעות המבקש, בהסכם לרכישת זכויות בקרקע בכפר גנים בפתח-תקווה, הידועה כגוש 6714 חלקה 249 ולימים 365 (לעתיד תקרא: קרקע פלדמן), מאת אגודת חסידי ספינקא. בהסכם הרכישה הוסכם, שבתמורה להעברת הזכויות בקרקע, תקבל אגודת חסידי ספינקא 10% מכל רווח שיצמח לגאולת הכרך מהקרקע.

בשנת 1981 העבירה גאולת הכרך למבקש 27% מהזכויות בקרקע פלדמן.

ביום 2.7.87 התקשרו גאולת הכרך והחברה בהסכם לבניית פרויקט פלדמן: מבנה מגורים בן 30 יחידות דיור על קרקע פלדמן. תמורת עבודות הבניה, אמורה הייתה החברה לקבל את מלוא התמורה שתתקבל ממכירת ארבע דירות ומחצית התקבולים שתקבל גאולת הכרך ממכירת עשרים ושתיים דירות. ארבע דירות יועדו למבקש. על-פי ההסכם, המבקש התחייב לשלם לגאולת הכרך, תמורת בניית ארבע הדירות עבורו, סכום בשקלים השווה ל- 156,000 דולר אמריקאים.

ביום 20.9.90 נחתם מסמך, אשר הוגדר כ"תיקון הסכם". בהתאם לתיקון ההסכם, בנוסף למגיע על-פי ההסכם הקודם, תקבל החברה מגאולת הכרך "עד לשני מליון שקלים הכל כפי שיידרש לשם סיום הפרויקט". בהמשך נקבע, כי הכספים אשר ימסרו לחברה ישמשו "תחילה לבניית הפרויקט... וכן, לתשלומים למימון ולבניה וכלליות, כולל לספקים שספקו לו סחורה."

ביום 12.3.96 הודיע המבקש לרשם החברות על העברת מניות החברה מיוכבד ירון לדליה שוב, רעייתו. המבקש טוען, כי בתאריך זה ולא לפני כן, נרכשה החברה על-ידי בני-הזוג שוב.

בית-משפט השלום

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש ורעייתו בעבירות שיוחסו להם באישומים 1-3, אם כי לא בהקשר לכל העובדות. מן האישום הרביעי זוכו הנאשמים כולם.

בית-משפט השלום הטיל על המבקש 20 חודשי מאסר, מהם 9 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי. כמו-כן, הוטל על המבקש קנס בסכום של 100,000 ש"ח.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום הוגשו שני ערעורים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש ורעייתו הגישו ערעור על הרשעתם ועל גזר-הדין שניתן בעקבות ההרשעה. מנגד, הגישה המדינה ערעור על הזיכוי מהאישום הרביעי, על זיכויים החלקי של המבקש ורעייתו באישומים הנוספים ועל קולת העונש.

בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את ערעוריהם של המבקש ורעייתו על הכרעת הדין; קיבל את ערעור המדינה על זיכויו של המבקש בעבירות שיוחסו לו בגין העובדות המפורטות בסעיף 11ג לאישום הראשון בכתב האישום והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, גם בשל העובדות הללו; דחה את הערעורים הנוספים של המדינה; ובעניין הערעורים על הענישה החליט, ברוב דעות, כדלקמן: 1. אשר לרכיב המאסר – קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקש והעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים, אותם יוכל לרצות בעבודות שירות, בכפוף לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות. 2. אשר לרכיב הקנס – קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המדינה והטיל על המבקש קנס בסכום של 1,000,000 ש"ח או שנה מאסר תמורתו; ועל גאולת הכרך הטיל קנס בסכום של 500,000 ש"ח.

אשר לאישום הראשון - קבע בית-המשפט המחוזי, כי מהראיות שהובאו עולה, כי המבקש ורעייתו התעניינו ברכישתה של החברה הרבה לפני חתימת תיקון ההסכם, מימשו את התעניינותם בתיקון ההסכם והמשיכו לנהוג כבעלי החברה לאורך השנים, גם לפני התאריך שבו, אף לטענתם, נרכשה החברה, קרי: 12.3.96. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי חתימת הסכם זה, מתיישבת היטב עם היותו של המבקש בעל החברה, שכן בו ביום חתם המבקש הסכם מקביל ומשלים עם בנק המזרחי. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי מההסכם עולה, כי גאולת הכרך תשלם סכום של 480,000 ש"ח לבנק המזרחי לכיסוי חלק מחובה של החברה. המבקש זכה בתמורה לאשראי על סך 3,480,000 ש"ח כנגד בטחונות, והבנק התחייב בסעיף 6 לתבוע את הערבים בלבד בגין יתרת החוב של החברה, ולא את החברה. כך קבע בית-המשפט המחוזי, כי האמור לעיל מצביע על כך, שעניינו של המבקש בחברה היה עניין כולל ורחב, שיכול להתיישב רק עם מעמדו כרוכש החברה, אחרת אין להבין את נכונותו לטפל בחובותיה של החברה ולהגיע להסדר אשר לחובותיה עם הבנק.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי גם ההתכתבות המאוחרת יותר בין המבקש לבנק, מצביעה על כך, כי המבקש המשיך לתפקד כבעל החברה במגעיו עם הבנק. בשנת 1993 ערך המבקש הכנות לקראת הנפקה לציבור של נכסיו ובין הנכסים – גם החברה. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי משגילה המבקש עניין בחברה לאורך כל הזמן, קשה מאוד לקבל, כי דווקא בנקודת הזמן הרלוואנטית, קרי 20.2.90, לא היה המבקש מעוניין בה, והזרמת 2 מיליון השקלים מנותקת לחלוטין מרכישת הבעלות.

המבקש טען, כי בשל שוויה השלילי של החברה וחוסר כדאיות עסקית ברכישתה, לא היה לו כל עניין בה. ואולם, בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו בקובעו, כי לאור הראיות שהובאו והעדים שהעידו, המבקש התעניין ברכישת חברה מפסידה, הופנה אל חברה מפסידה מסוימת - היא החברה שבענייננו - השקיע כסף באותה חברה מפסידה וקיבל שטרי העברת מניות חתומים. בכך, נקבע, מימש המבקש את רצונו לרכוש את החברה. לסיום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי כל הראיות מצביעות על העברת הבעלות במניות ואין כל ראיה המצביעה על עסקה אחרת.

אשר לאישום השני – אי דיווח על ארבע הדירות על-ידי גאולת הכרך – בני הזוג שוב מואשמים באישום זה בהיותם מנהליה של גאולת הכרך. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין מחלוקת, שהחברה צריכה הייתה לדווח על הדירות. בשנת 1990, הדירות כבר הושלמו ונמסרו. החברה שילמה בעבור הדירות הללו של המבקש, במקומו, והייתה צריכה לדווח על כך. עוד נקבע, כי בני הזוג היו אחראיים על הנהלת החשבונות.

אשר לאישום השלישי – בדין וחשבון על הכנסות גאולת הכרך לשנת 1990, רשמה גאולת הכרך הוצאות בסך 5,805,476 ש"ח בעבור פרויקט פלדמן והפחיתה סכום זה מהכנסותיה בפרויקט, החייבות במס. המדינה טענה, כי בסכום זה נכלל סך של 2,144,702 ש"ח, שלמעשה, לא היווה הוצאות בפרויקט פלדמן. מתוך סכום זה, סך של שני מיליון ש"ח, נושא האישום הראשון, עניינו רישום סך זה כהוצאה בעבור פרויקט פלדמן, למרות שמדובר בסכום שיועד לרכישת מניות החברה על-ידי המבקש. ביחס לחלק זה ההכרעה באישום הראשון מהווה הכרעה גם באישום זה.

חלקו השני של אותו אישום מתייחס להפרש של 144,702 ש"ח בדין וחשבון על הכנסות גאולת הכרך לשנת 1990 דווח, כי ההוצאה בעבור רכישת הזכויות בקרקע פלדמן הסתכמה בסך 233,907 ש"ח. המדינה טענה, כי מתוך סכום זה, סך של 144,702 ש"ח לא שולמו בעבור רכישת הקרקע. בעבור הקרקע שילמה גאולת הכרך סך של 89,205 ש"ח בלבד. על-פי ההסכם המקורי בין ספינקא לגאולת הכרך, הייתה זכאית המוכרת ל- 10% מהרווחים, המהווים 89,205 ש"ח. לפיכך, גאולת הכרך הייתה זכאית לנכות רק סכום של 89,205 ש"ח. הסכום העודף, בסך 144,702 ש"ח, נוכה שלא כדין.

בית-משפט השלום זיכה את המבקש ורעייתו מאישום זה ואף בית-המשפט המחוזי החליט להשאיר את הזיכוי בעינו.

אשר לאישום הרביעי – האישום התייחס לכל הנאשמים, ביניהם החברה, ניר וישעיהו ירון וכן רואי החשבון של

החברה. האישום התייחס לשלושה פרקים: הפרק הראשון עניינו במחילת חוב מצב בנק המזרחי כלפי החברה. הבנק מחל בשנים 90'-94' לחברה סך של 1,700,000 ש"ח. אותה מחילה היא הכנסה נוספת של החברה, שהחברה הייתה חייבת לכלול בדוחותיה. הפרק השני, עניינו הסכם מיום 17.1.96, שנערך בין בנק המזרחי לבין גאולת הכרך, לפיו מכר הבנק לגאולת הכרך חוב שחבה החברה לבנק בסך 3,263,961 ש"ח. המדינה טענה, כי מדובר בהסכם פיקטיבי. הפרק השלישי עניינו תרשומות כוזבות, שנרשמו בספרי החשבונות של החברה בשנת המס 94'. בהמשך לתרשומות הכוזבות בספרי החשבונות, הוגש דו"ח כספי על-ידי החברה, שנכללה בו תרשומת כוזבת בדבר החוב שחבה החברה.

בית-המשפט המחוזי הסיק, כי אין מקום לקבל את ערעור המדינה באישום זה, בשל הנימוק המרכזי, לפיו מקריאת האישום, לא ברור מה מיוחס בדיוק לכל אחד מהנאשמים באישום וכי ניתן להבין, שהעובדות אינן מתייחסות כלל למבקש ולרעייתו. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי כל הרישומים הכוזבים, כמו גם העבירות הקודמות, נעשו במסמכי החברה ולא הוכח, כי למי מהמבקש או מרעייתו יד ברישומים אלה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא שוכנע, כי מדובר בהסכם פיקטיבי. שכן, כל טיעוניה של המדינה מבוססים על כך, שההסכם מיום 17.1.96 הינו הסכם פיקטיבי. לסיום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכחה אחריותם של המבקש ורעייתו לרישומים בספריה של החברה.

אשר לענישה – בית-המשפט המחוזי החליט, כאמור, ברוב דעות, כי באשר לרכיב המאסר, יש לקבל את ערעורו של המבקש והעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים, אותם יוכל לרצות בעבודות שירות, בכפוף לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות; אשר לרכיבי הקנס, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את הקנס כדלקמן: על המבקש – 1,000,000 ש"ח או שנה מאסר תמורתו; ועל גאולת הכרך בע"מ – 500,000 ש"ח. יתר רכיבי המאסר נשארו על כנם.

בית-המשפט המחוזי סבר, כי העובדה שהמבקש הורשע גם באישום הראשון, בסעיף 1(ג) לעובדות, בהשמטת ההכנסה בסך של 12,042 ש"ח, חלקו בקרקע פלדמן, איננה מחייבת החמרה בעונשו. שכן, יחסית לסכומים הנקובים בכתב האישום, מדובר בסכום זניח, והפרשה בכללותה היא אותה פרשה. כמו-כן, סבר בית-המשפט המחוזי, כי אין להתייחס לי הסרת המחדל כרכיב לחומרא. שכן, מדובר בתיק במחלוקת חזיתית, בסוגיה מרכזית של הפרשה - האם התשלום בסך 2,000,000 ש"ח מהווה תמורה לרכישת מניות או תוספת לעלות הבניה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקש טוען, בין היתר, כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות מתן רשות ערעור באשר, בנוסף לשאלות המשפטיות העולות, הותרת הרשעת המבקש על כנה מביאה לתוצאה קשה במיוחד ובלתי צודקת.

אשר לאישום בדבר השמטת הכנסה מ- 4 דירות, טוען המבקש, כי מחמת טעות בתום-לב לא נכללה בדו"חות הכספיים של גאולת הכרך לשנת 1990 ההכנסה שאמורה הייתה להגיש למבקש לגאולת הכרך בגין שירותי הבניה ל- 4 דירות שנקבעה בהסכם משנת 1987 ולפיכך לא שולם מס בגין הכנסה זו. לטענתו, תום-ליבו של המבקש אף מוכח מכך, כי בד בבד עם הטעות שנפלה אצל רואה-החשבון בדבר אי-רישום ההכנסה המגיעה בגין שירותי הבניה בספרי גאולת הכרך, נפלה באותה השנה טעות נוספת על-ידי אותם רואי-חשבון שהתבטאה באי-הכללת הוצאה בסכום של 1.2 מיליון ש"ח לטובת גאולת הכרך. שתי טעויות אלה, טוען המבקש, לאחר קיזוז ביניהן, גרמו להגדלת ההכנסות המוצהרות של גאולת הכרך בסכום של כ- 800,000 ש"ח ולתשלום מס ביתר באותה שנה.

אשר לאישום בדבר רכישת שליטה בירון ישעיהו, טוען המבקש, בתגובה לטענת המדינה, לפיה הוא רכש בסכום של 2,000,000 ש"ח את מחצית הבעלות בחברת ירון ישעיהו, כי רשויות המס לא הוציאו כל דרישה או שומה אזרחית בגין "רכישת" מניות זו והם אף לא פנו למוכרת בדרישה לתשלום מס ולו בשומה אזרחית, למרות, שברי על פניו, כי אם אכן סברו, כי יש רכישת מניות, הרי ממילא יש אף מכירת מניות, כשלדעת הרשויות, לכאורה קיבלה המוכרת תמורתן סכום של 2 מיליון ש"ח ולפיכך מוטל היה עליה, אליבא דמשיבה, לשלם על כך כמיליון ש"ח מס. ואולם, רשויות המס לא שלחו כל שומה או דרישה, ולו אזרחית, למוכרת, כביכול.

אשר לאישום בדבר השמטת סכום של 12,042 ש"ח ששולמו כביכול לספינקא, טוען המבקש, כי לא קיבל כלל כל טובת הנאה. לטעמו, ככל שיש לחייב אותו בגין סכום זה, היה מקום לחייבו בספרי גאולת הכרך בע"מ, ולא אישית. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי לא הופיע חיוב כלל עקב טעות ושגגה של רואי-החשבון ולפיכך בוודאי שלא נעשתה כל כוונה פלילית להעלמת מס.

לסיום, טוען המבקש, כי מעולם לא התכוון להעלים מס. לטענתו, בכל הניירות שנרשמו, כאשר נבדקו אפשרויות לרבות כדאיות כלכלית, ההתייחסות הייתה לרכישת מניות בחברת ירון ישעיהו בסכום סמלי בלבד, שכן לא היה לה כל ערך.

מנגד, תומכת המדינה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. עיקר טענת המדינה הוא, כי הערכאות הקודמות דנו ודשו בעובדותיו של המקרה דנן ואין מקום שבית-משפט זה יזקק לערעור שני שהוא למעשה ערעור עובדתי. עוד מוסיפה וטוענת המדינה, כי המבקש בבקשתו מעלה שורה של סוגיות נוספות, אשר כלל לא נדונו על-ידי הערכאות הקודמות וממילא אין מקום לדון בהן לראשונה בפני בית-משפט זה. טענות אלה, טוענת המדינה, הם "פרטי לבוש" משפטיים חדשים אותם מנסה המבקש להלביש על טענותיו העובדתיות, אלא שאין בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות תשתית כלשהי – עובדתית או משפטית – הנדרשת לצורך דיון בטענותיו החדשות של המבקש וממילא אין ליתן בגינן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הבקשה, רובה ככולה, סבה על טענות המבקש בנוגע לממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום ונבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי וכן על מסקנות שגזרו בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי מתוך אותם ממצאים עובדתיים. עיון בפסקי הדין של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי מעלה, כי הם מתבססים על עובדותיו המיוחדות של המקרה. עיקר טענת המבקש הוא, כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעת הממצא העובדתי, לפיו נרכשה על-ידו הבעלות והשליטה בחברת ירון ישעיהו וכן הוא מוסיף, כי לא היה כל הגיון ברכישה שכזו, שכן לחברה היה שווי שלילי.

ברם, טענות המבקש נבחנו, אפוא, בקפידה הן על-ידי בית-משפט השלום והן על-ידי בית-המשפט המחוזי. שתי הערכאות קבעו, כי המבקש רכש את מניותיה של חברת ירון ישעיהו תמורת 2,000,000 ש"ח וכי לרכישה זו היו טעמים כלכליים על אף הקשיים בפניהם ניצבה החברה.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור נועדה ללבן שאלות משפטיות כלליות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר לאחר שאתה פושט מהבקשה את המחלצות המשפטיות בהן נעטפה, נותרות סוגיות של עובדה ומשפט המיוחדות למקרה זה ושהמקום לדון בהן וללבנן הוא בערכאות הקודמות (ראו רע"פ 6409/05 צבי קרבס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 4039/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה דנן, עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. הבקשה סבה סביב קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית וסביב המסקנות שהוסקו מקביעות אלה. בית-המשפט המחוזי אימץ את מלוא הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום. בנסיבות אלה, אין מקום לדון בטענות המבקש בגלגול נוסף בפני בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עיקר טענות המבקש, כאמור, מתייחסות לפרשה המתוארת באישומים הראשון והשלישי, לפיהם במהלך שנת 1990, רכש המבקש 50% ממניותיה של חברת ירון ישעיהו בע"מ. התמורה לרכישה זו לא שולמה מכיסו, אלא מקופת חברת גאולת הכרך ובכך הייתה זו טובת הנאה שניתנה לו מחברה שבשליטתו, וככזו הייתה חייבת בדיווח על-ידו כהכנסה חייבת במס.

גרסתו של המבקש, לפיה לא רכש את החברה, אלא החזיק את מניותיה כ"ביטחון" נמצאה בלתי אמינה וחסרת הגיון פנימי. כמו-כן, על יסוד מכלול הראיות קבע בית-משפט השלום ממצא פוזיטיבי, לפיו רכש המבקש את מניותיה של חברת ירון ישעיהו כבר בשנת 1990 וכי התמורה בגין הרכישה הוסוותה באמצעות תשלום מחברת גאולת הכרך לחברת ירון ישעיהו בכסות של "הוצאות בניה". בית-משפט השלום ביסס את קביעתו, לפיה המבקש רכש את מניותיה של חברת ירון ישעיהו תמורת 2,000,000 ש"ח על מספר נדבכים נפרדים, כשכל נדבך נבנה מראיות ישירות ופוזיטיביות.

אין חולק, כי בסוף שנת 1989 החל המבקש להתעניין ברכישתה של חברת ירון ישעיהו. בית-משפט השלום קבע, כי התעניינות זו, אשר החלה בסמוך לחודש אוקטובר 1989, סופה שיצאה מן הכוח אל הפועל בחודש פברואר 1990, עת רכש המבקש את מניות החברה.

נראה, כי אם אכן לחברת ירון ישעיהו היה "שווי שלילי" כפי שטוען המבקש, הרי שעולה השאלה מהו הטעם שמצא המבקש להקצות משאבים כה רבים ולערוך שלוש תוכניות חלופיות לרכישת השליטה בחברה.

זמן קצר לאחר בחינת החלופות לרכישת מניות חברת ירון ישעיהו, קיבלו לידיהם המבקש ורעייתו שטרי העברת מניות של חברת ירון ישעיהו, כששטרות אלה חתומים כדין בידי בעלי המניות של חברת ירון ישעיהו.

כפי קבע בית-משפט השלום בעניין זה, נראה, כי מסמכים אלה, המהווים העברה קניינית של הבעלות בחברה, מדברים בעד עצמם. וכך נקבע בהכרעת דינו של בית-משפט השלום:

"להדגיש, מניות נאשמת 4 [חברת ירון ישעיהו – ס.ג'] מועברים לידי נאשמים 1 ו- 2 ללא כל מסמך נלווה או הסכם בין הצדדים. שטרי העברת המניות נושאים עימם הצהרה רבתית העולה מתוכם – העברת הבעלות של הנאשמת 4.

ועוד, מניות נאשמת 4 מועברים לידי נאשם 1 ו- 2 ללא

כל הסתייגות, וללא תנאי שהוא.

יש אמת בטענת התובעת המלומדת הגורסת, שלו [הטעות במקור] היה ממש בגרסת הנאשם 1, לפיה הועברו המניות, לשם הפקדה בלבד – היו אלה נמסרות לידי נאמן, ולא לידי בעל הדבר, נאשם 1". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

כמו-כן, לאחר שהמבקש קיבל לידיו את שטרי העברת המניות, הוא נתן את התמורה בגין מניות אלה, זמן קצר לאחר-מכן, באמצעות הזרמת סכום של 2,000,000 ש"ח מחברת גאולת הכרך שבשליטתו לחברת ירון ישעיהו. תמורה זו מוסווית כהוצאות בגין "עבודות בניה" להשלמת הפרויקט שנבנה על המקרקעין, אלא שכפי שקבע בית-משפט השלום, לא היה צורך בסכום זה להשלמת הפרויקט ומכאן הסיק בית-משפט השלום, כי מדובר בתשלום מוסווה.

עוד יש לציין, כי המבקש העיד בעצמו, כי החל מהמועד בו הוחזקו המניות בידיו, הייתה לו שליטה על חברת ירון ישעיהו עד כדי יכולתו לפטר את חברי ההנהלה שמונו מטעמה של משפחת ירון. כמו-כן, העידו העדים השונים, כי החל מחודש פברואר 1990, מתקיימת שותפות הלכה למעשה בין משפחת המבקש למשפחת ירון. לפיכך, קבע בית-משפט השלום, כי לימוד עשייתו של המבקש בחברת ירון ישעיהו מצביע, כי מרגע חתימת ההסכם והזרמת הכסף בסך 2,000,000 ש"ח לקופת חברת ירון ישעיהו, פעל המבקש כבעלים משותף.

העדים מטעם בנק המזרחי העידו, כי המבקש ניהל מולם את המגעים להפחתת החוב של חברת ירון ישעיהו. העדים העידו, כי המבקש הצהיר בפניהם, כי הוא רכש את מניותיה של חברת ירון ישעיהו.

ברור, אפוא, כי אין לקבל את טענת המבקש, לפיה אין הוא הבעלים של חברת ירון ישעיהו, שכן אחרת לא היה לו כל עניין לפעול להקטנת חובותיה של החברה.

בית-משפט השלום קבע, כי לא מדובר היה בשיקול תיאורטי בלבד, אלא בשיקול שנשא פירות באופן מיידי בשנים 1991 ו-1992, כאשר הפסדי חברת ירון ישעיהו קוזזו כנגד רווחים שצמחו לחברה בגין פרויקטים רווחיים שהועברו אליה מחברת גאולת הכרך.

מטעמים אלה כולם, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי.

העונש שהושת על המבקש

כתב האישום בו הורשע המבקש עניינו בהתחמקות ממס בסכומים ניכרים של למעלה מ- 5,500,000 ש"ח, תוך שימוש בדרכי עורמה ובתחבולות. יש לציין, כי תופעה זו, הולכת וגוברת בשנים האחרונות ויש לעקרה מן השורש ולנקוט ביד קשה עם העבריינים שביצעו אותה.

יפים לעניין זה דברים שנקבעו על-ידי בית-משפט זה בע"פ 2407,2413,2414/05 רונן מן ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"עניין אחרון זה מחייב אותנו להדגיש את התופעה, שככל הנראה רווחת מאד בקרב הציבור, וכוונתנו לכך שהעלמת הכנסות מידיעתם של שלטונות המס, נתפסת כמעשה אשר מותר לחטוא בו, הואיל והוא בבחינת הכרח בל-יגונה. תפישה זו יש לעקור מהשורש. כך בדרך כלל, ובמיוחד במדינה שצרכיה כה רבים ואמצעיה כה דלים, והמתחבטת מזה שנים במצוקות תקציביות של ממש, ובממדי עוני ההולכים וגדלים.

התמודדות זו קשה היא, הואיל ועבירות המס נעשות הרחק מעינו השוזפת של החוק, ובדרך כלל הן נעשות תוך שיתוף פעולה של גורמים אחדים בעלי עניין. יתר על כן, גם מספרם של העושים במלאכת החקירה אינו רב, ועל כן כאשר נחשפת תופעה בהיקף כה חמור כמו במקרה שבפנינו, מצווה בית המשפט להרים את תרומתו לצמצום ממדיהן של עבירות המס על ידי החמרה בענישה. המסר לכלל בעניין זה הוא פשוט וברור – הכל מצווים לדווח דיווח אמת על היקף עסקיהם, ואם כך יהיה, מותר להניח שהנטל על כלל אזרחי המדינה יהיה שוויוני יותר. ולהיפך, מי שיעמוד במריו ויוסיף לנהוג בדרכי רמייה כדי להשמיט מהכנסותיו, שוב אין מנוס מלהבהיר לו כי במקרים הראויים, הוא עלול לשלם על כך לא רק בממונו, אלא גם בחירותו."

גזר-הדין של בית-משפט השלום פירט את אופן התנהלותו של המבקש מול רשויות המס בקובעו, כי:

"תיארתי בהכרעת הדין את מכלול הצעדים הנפתלים שננקטו על ידי הנאשמים בתיק זה. העבירות בוצעו בצורה מתוחכמת ומדוקדקת. הנאשמים צעדו בדרך עקלקלה בדרכם למטרתם, העלמת מס מרשויות המדינה. הנאשמים גילו את אורחם ורבעם הנכלולי מול רשויות המס.

העבירות תוכננו בקפידה רבה. הנאשמים דיווחו דיווחים כוזבים ומכזבים, פעלו ברמייה ונקטו צעדי כיסוי והסוואה למען הסתר זמנם ואפשר מימוש תחבולתם.

...

העבירות בוצעו על ידי הנאשמים במחשבה צלולה וקרה. בחלוף השנים לא נקפם לבבם. הנאשמים גמרו בדעתם ליילך בדרכם, ובדרך זו צעדו לאורך חודשים ארוכים ללא ששתו לבם למעשיהם הבלתי חוקיים".

על חומרתן של עבירות המס, כבר קבע בית-משפט זה, כי:

" בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא..., וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס..." (ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (3) 211, 217-218).

לכך יש להוסיף את העובדה, כי על אף הדברים האמורים, בענייננו, הקל בית-המשפט המחוזי עם המבקש בהעמידו את עונש המאסר על 6 חודשים בלבד, אותם איפשר בית-המשפט למבקש לרצות בעבודות שירות בכפוף לחוות-דעתו של הממונה על עבודות השירות.

מטעמים אלה כולם, ונוכח חומרת העבירות שביצע המבקש, אשר בוצעו בצורה מתוחכמת למדי ותוכננו בקפידה רבה, כאשר המבקש הינו עורך-דין במקצועו, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

לסיום אעיר, כי יש להצטער על כך, שהעבירות אותן ביצע המבקש הן מכת מדינה, המסיבה נזק גדול לקופת המדינה, ובמיוחד בנסיבות המקרה דנן בשל היות המבקש עורך-דין במקצועו (ראו בש"פ 2797/04 מדינת ישראל נ' רומל קעדאן (לא פורסם)).

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.