רע"פ 6409/05 צבי קרבס נ. מדינת ישראל

לבית-משפט השלום בתל אביב-יפו הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"); מסירת תרשומות כוזבות בדו"ח לפי סעיף 220(2) לפקודה; הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודה; שימוש במרמה, עורמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה; רישום כוזב במסמכי תאגיד בכוונה לרמות לפי סעיף 423 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולחילופין, אי ניכוי מס במקור לפי סעיף 218 לפקודה.

בגדרו של הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים בחודש אפריל 2003, הוסכם כי המבקש יודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, והמשיבה התחייבה לעתור לעונש של ששה חודשי מאסר, אותם יבצע המבקש בדרך של עבודות שירות, ובלבד שהוא יפרע את מלוא חובו לשלטונות המס לא יאוחר מיום 15.9.03. המשך הדיון בעניינו של המבקש נדחה מאז מספר רב של פעמים, מתוך כוונה לאפשר לו להסיר את מחדליו. משלא עשה זאת עד לחודש מרץ 2004, גובש בין הצדדים הסכם חדש במסגרתו התחייב המבקש לפרוע את חובו תוך 6 חודשים, אולם גם בכך הוא לא עמד. בעקבות כך הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו, ונגזרו לו 18 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. באשר להכרעת הדין טען, כי בית משפט השלום הרשיעו בסעיפי אישום חלופיים. ואילו באשר לגזר הדין טען, כי שבעה ימים בלבד לאחר מתן גזר הדין, פרע את מלוא חובו. לפיכך, נטען כי ראוי היה להשית על המבקש עונש של 6 חודשים אותם ירצה בעבודות שירות, עונש בו הסתפקה התביעה מלכתחילה במסגרתו של הסדר הטיעון. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באשר להכרעת הדין, והורה על ביטול ההרשעה בסעיף האישום החלופי. באשר לגזר הדין, הפחית בית משפט את עונש המאסר שנגזר למבקש, והעמידו על 8 חודשי מאסר.

עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור, ואת בקשתו הוא סומך על שתי טענות עיקריות: ראשית, כי העובדות בהן הודה אינן מקימות תשתית להרשעתו בעבירות בהן הורשע; ושנית, כי שבעה ימים בלבד חצצו בינו לבין עמידה בהסדר הטיעון, ומשכך, ראוי היה להותיר את העונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון על כנו.

דין הבקשה להדחות. הלכה היא שרשות ערעור נועדה ללבן שאלות משפטיות כלליות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים המתדיינים. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר לאחר שאתה פושט מהבקשה את המחלצות המשפטיות בהן נעטפה, נותרות סוגיות של עובדה ומשפט המיוחדות למקרה זה, ושהמקום לדון בהן וללבנן הוא בערכאות קמא, וכך נעשה. מעבר לנדרש אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש גם לגופן. עיון בפסקי הדין של ערכאות קמא מעלה, כי למבקש ניתנו אין ספור הזדמנויות לעמוד בהסדר הטיעון, ורק משכשל לא נותרה דרך אלא לגזור לו את העונש המתחייב מנסיבות המקרה ומרמת הענישה הנהוגה.

הבקשה נדחית, ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.