רע"פ 4109/09 מוחמד גובראן נ. מדינת ישראל

1.

במהלך שנת 2000, הורשע המבקש בביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 בגין בניית מבנה ללא היתר. הוא חויב להרוס את המבנה בתוך 18 חודשים ממועד גזר הדין, ולאחר שנמנע מלעשות זאת הועמד לדין בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים בחדרה. הוא הורשע לפי הודאתו בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, ובעקבות כך נדון ל-4 חודשי מאסר והופעל בחופף מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שעמד נגדו. כן נגזרו למבקש 6 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. בנוסף לאלה, חויב המבקש לחתום על התחייבות בסכום של 15,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות על פי חוק התכנון והבניה. להשלמת התמונה יצוין, כי מלכתחילה, אמור היה המבקש לשאת בעונשו בדרך של עבודות שירות, אולם בחוות דעתו של הממונה על העבודות נקבע כי המבקש אינו כשיר מבחינה רפואית לשאת בעונשו בדרך זו. ערעור כנגד גזר הדין שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה, נדחה, לאחר

שנמצא כי העונש שהושת על המבקש עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת, וכי בית-המשפט לעניינים מקומיים אף הקל עמו, לפנים משורת הדין, בקובעו כי עונש המאסר שהושת עליו ירוצה בחופף.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלת רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לדידו, החלטת הממונה על עבודות השירות כי אינו כשיר לשאת במאסר בדרך זו עקב נכותו הנפשית, עולה לכדי אפליה פסולה. משכך, סבור המבקש כי בקשתו מעלה שאלה כללית הנוגעת לאפליה בגזירת דינם של יחידים הסובלים מנכויות. לגופו של עניין, שב המבקש ומעלה את הטענות אשר שימשו אותו בבית-המשפט קמא: העונש שהושת עליו נוטה לחומרה יתרה ואינו משקף כראוי את כלל הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, לרבות פרק הזמן הניכר שחלף מעת ביצוע העבירות בהן הורשע; הוא סובל מנכות נפשית בשיעור 75%, מתקיים מקצבת המוסד לביטוח לאומי, ופרנסתם של 11 ילדים מוטלת עליו.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כבר נפסק בעבר, כי בגדרי חוות דעתו מוסמך הממונה על עבודות השירות לשקול, בין היתר, את מידת התאמתו הרפואית של נידון לביצוען של עבודות מסוג זה (רע"פ 3603/07 היאגנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2007), וכן ראו תקנה 2 לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), התשמ"ח – 1987)). יתר טענותיו של המבקש עוסקות בעונש שהושת עליו, אולם גם בטענות אלה אין כדי להצדיק מתן רשות לערער הואיל והלכה מושרשת היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אין בה כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים, ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אלה (השוו רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646 (2003)). כך או כך, לא זו בלבד שאין בעונש משום חומרה

יתרה, אלא הוא אף נוטה לקולא. עיון בגזר-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מעלה כי המבקש התעלם ושב והתעלם מצו בית-המשפט להריסת המבנה, והוא עשה זאת גם כאשר מעל ראשו ריחף מאסר על תנאי. ואם בכך לא די, עולה מתוך הנספחים לבקשה כי הוא מוסיף לבצע במקרקעין עבודות בניה ללא היתר.

4.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.