רע"פ 4155/08 אסיל את נביל חברה לבניה והשקעות בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית-משפט השלום בנתניה את המבקשים – חברה פרטית ומנהלה – בשמונה עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך כנדרש, שמונה עבירות של התחמקות מתשלום מס על-ידי מרמה או תחבולה, ושש עבירות של מסירת ידיעה כוזבת – לפי סעיפים 117(ב)(5), 117(ב)(8) ו-117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. נקבע, כי המבקשים ניכו מס תשומות תוך הצגת חשבוניות מס פיקטיביות. חשבוניות אלו כללו פרטיה של עסקה, בה שימשו המבקשים, כביכול, כמתווכים אשר קישרו בין קבלני כוח-אדם ובין חברה אחרת שנזקקה לעובדים. בפועל, נקבע, בוצעו העבודות בידי עובדי המבקשים וללא שירותיו של גורם שלישי – ומכאן שניכוי מס התשומות בידי המבקשים בוצע שלא כדין, וכך גם הדיווח הכוזב אשר הועבר לשלטונות המס. בעקבות כך, נגזר למבקשת 1 קנס בסך 2,000 ש"ח, ולמבקש 2 נגזרו ששה חודשי מאסר לנשיאה על דרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

2.

בית-המשפט המחוזי מרכז דחה ערעור שהגישו המבקשים כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום, וקבע כי לא נמצאה לו עילה בהרשעה ובעונש.

3.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי המשיבה לא הצליחה לבסס את אשמתם ברמה שמעבר לספק סביר. בפרט, נטען כי שגגה נפלה בפסיקת הערכאות קמא, אשר קבעו כי המבקשים לא הוכיחו את אמיתות החשבוניות שמכוחן ניכו את מס התשומות. המבקשים טוענים, כי על המשיבה היה להוכיח כי החשבוניות זויפו, והיא כשלה בהרמתו של נטל זה, לאחר שנמנעה מהעדתם של בעלי החברות אשר הנפיקו את החשבוניות. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט קמא משהותיר את עונשו של המבקש 2 על כנו, מבלי להתחשב במצוקתו האישית והכלכלית, בסיוע הביטחוני שהעניק בעבר למדינת ישראל, ובזמן הממושך שחלף מאז מועד ביצוע העבירות.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה, הואיל ולא מתקיימים בה התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת רשות לערער, ובראשם הדרישה כי הבקשה מעלה סוגיה בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים. יתרה מכך, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה קובעת, כי בית משפט שלערעור, ומקל וחומר ערכאת ערעור שנייה, לא יטה להתערב בממצאי עובדה, באשר אלה נתונים לסמכותה של הערכאה הדיונית, לה היתרון להתרשם באופן ישיר מהעדים המופיעים בפניה וממהימנותם

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"פ 3908/07 קיקוזשוילי נ' מדינת ישראל , לא פורסם (2007)). אכן, להלכות אלו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. לאותה מסקנה מובילות השגותיו של המבקש 2 על עונשו, שגם בהן אין כדי להקים חריג לכלל לפיו אין חומרת העונש כשלעצמה מקימה עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.03.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)) .

5.

אף לגופה, דין הבקשה להידחות. הטענה לפיה זיכוי המבקשים מתחייב משום הימנעות המשיבה מהבאתן של מלוא הראיות, אינה יכולה להתקבל. במסגרת סוגיה דומה אמרתי לאחרונה: "כידוע, אין הרשות החוקרת חייבת לאסוף – ואין התביעה חייבת להציג – את כל הראיות הקיימות במקרה פלוני, וניתן להסתפק בראיות המספיקות לשם הרשעה במידה הנדרשת בפלילים. גם כאשר לקתה פעולת הרשות החוקרת במחדלים שהובילו לידי כך שראיות רלוונטיות אינן בנמצא – ואיני קובע שכך היה במקרה הנוכחי – אין הדבר מאיין את משקלן של הראיות שהושגו. הנפקות המשפטית של מחדלים כאלה נקבעת לעולם על-פי מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, ואם אותם מחדלים מעוררים ספק סביר באשמה" (ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל , בפסקה 81 (טרם פורסם, 10.03.2008)). אותם דברים – ואף ההסתייגות הכלולה בהם – יפים גם לבקשה הנוכחית. משהביאה המשיבה ראיות שיש בהן כדי לבסס את אשמת המבקשים ברמה שמעבר לספק סביר, אין משקלן מתערער רק משום שראיות אחרות לא נוספו עליהן. כך או כך, אם סברו המבקשים כי זימונם של עדים נוספים עשוי לסייע להם להוכיח את חפותם, היתה פתוחה בפניהם הדרך לקרוא לאותם

עדים במסגרת פרשת ההגנה, ומטעמים השמורים עמם בחרו שלא לעשות זאת.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.