רע"פ 3908/07 מאיר קיקוזשוילי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש ושני שותפיו לכתב-האישום, לאחר שמיעתן של ראיות, בזיוף שטר כסף, עבירה לפי סעיף 462(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נגזרו למבקש 24 חודשי מאסר ועוד ארבעה חודשים על-תנאי.

סיפור המעשה, בתמצית, הינו כדלהלן: ביום 21.8.02, עת ערכה המשטרה מעקב סמוי, נצפה המבקש כשהוא מגיע לבית-מלון בירושלים, שם ניגש לדלפק הקבלה ושכר חדר. לאחר שהות של כ-45 דקות יצא המבקש מן המלון, ניגש לאחד מכלי הרכב שחנו במקום והתיישב בו לזמן מה. לאחר מכן ניגש לרכב אחר – השייך לשותפו – והתיישב גם בו לדקות ספורות. כאשר חזר ונכנס למלון עצרו אותו שוטרי הבילוש. בחיפוש שנערך במיני-בר בחדר ששכר, נמצאו שטרות מזויפים בערך של 200,000 דולר, וברכבו של השותף – עוד 30,000 דולר מזויפים.

בגרסתו, טען המבקש כי לא היה מודע לקיומם של השטרות המזויפים, לא בחדר המלון ולא ברכבו של השותף. לטענתו, באותו יום התקשר אליו אחד השותפים וביקש ממנו כי ישכור עבורו חדר במלון, מבלי שידע על תכניותיהם של שותפיו ומעשיהם. טענה זו תומך הוא בכך שהשותף השני היה זה שהחזיק במפתחות החדר והמקרר. את מעשיו במגרש החניה הסביר המבקש בכך שחיפש באחד הרכבים עיתון.

משמיאן להשלים עם הרשעתו, הביא המבקש את השגותיו כנגד פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, ובפיו מספר טענות: להשקפתו, לא היה בכוחן של הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט לבסס את הרשעתו, שכן לא הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי היה מודע לקיומם של השטרות המזויפים. עוד טען לקיומם של מחדלי חקירה שגרמו לו עיוות דין: לא נבדקו טביעות אצבע על-גבי השטרות המזויפים, והשקית בה הוחזקו השטרות והמיני-בר; לא אומתה גרסתו עד תום. לעניין העונש טען המבקש, כי יש להקל עמו נוכח עברו הנקי, ולאור העונש הקל יחסית שהושת על אחד משותפיו בגדרו של הסדר טיעון. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בכל הנוגע להרשעה, אך קיבל את טענותיו של המבקש לעניין העונש. רכיב המאסר הועמד על 18 חודשים בלבד, בעוד ששאר רכיבי העונש נותרו על כנם.

3.

עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשה זו חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני ערכאת הערעור. ועוד טוען הוא, כי ראוי להקל בעונשו נוכח העונש שהושת על שותפיו לעבירה,

להם, כך נטען, היה תפקיד מרכזי ולחובתם נזקף עבר פלילי עשיר.

4.

דין הבקשה להידחות. רשות לערעור שני ניתנת במשורה באשר היא מיועדת למקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123), ואין זה המצב בבקשה זו. מעבר לדרוש אוסיף, כי המבקש מלין על קביעות שבעובדה של הערכאה הדיונית, בהן אין בית-משפט שלערעור נוהג להתערב (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690; ע"פ 2439/93

זריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 265), ומקל וחומר שנטייה זו מצומצמת יותר שעה שמדובר בבקשה לקיים ערעור נוסף. אף לגופו של עניין, לא מצאתי בטענותיו של המבקש ממש. המבקש שכר את חדר המלון בו נמצאו כשעה מאוחר יותר השטרות המזויפים, ודקות ספורות לאחר מכן ניגש למכוניתו של נאשם אחר, אשר גם בה נמצאו שטרות מזויפים נוספים. הסבריו של המבקש למעשיו, כפי שציינה הערכאה הדיונית, היו דלים מכדי לעורר אמון.

באשר למחדלי החקירה הנטענים, אף אם ראוי היה כי המשטרה תנסה לאתר טביעות אצבע על השטרות המזויפים והשקית בה נמצאו, אין במחדל זה כדי להושיע את המבקש. הכרעותיהם של בתי-המשפט דלמטה לא התבססו על כך שהמבקש החזיק בשקית, אלא על כך שידע על קיומה ותוכנה. עוד הצביע המבקש על כך שהמשטרה נמנעה מלחקור עדים אשר היו עשויים לתמוך בגרסתו, והרי את המחדל הזה היה הוא עצמו יכול לרפא במהלך פרשת ההגנה, ומטעמים השמורים עמו נמנע מכך.

גם הטענות לעניין העונש אינן מקימות עילה ליתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.