רע"פ 2169/19 שלומי אופיר נ. מדינת ישראל

שתי

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט העמית י' גריל , כב' השופט

א' לוי וכב' השופטת העמיתה ש' שטמר ) מיום 7.3.2019

בעפ"ג 23582-03-19, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש שהוטל בגזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ס' פלג קימלוב ) בת"פ 40931-11-17.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש ברע"פ 2169/19 (להלן: המבקש 1 ) והמבקש ברע"פ 2425/19 (להלן: המבקש 2 ) הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירה של זיוף שטר כסף לפי סעיף 462(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; עבירה של החזקת חומר לזיוף שטר כסף לפי סעיף 464 לחוק העונשין; ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, קשרו המבקשים קשר לזייף שטרות כסף ולסחור בהם. על מנת להוציא את תכניתם זו אל הפועל, שכרו המבקשים דירה וציידו אותה במכשור שישמש אותם לביצוע הזיוף. בתקופה שבין 12.9.2017 ובין 29.10.2017, זייפו המבקשים שטרות כסף מסוגים שונים בסכום שעולה על 80,500 ש"ח.

2.

בגזר הדין שניתן ביום 8.1.2019 עמד בית המשפט השלום על כך שנסיבות ביצוע העבירה חמורות הן, בהתחשב בתכנון המוקדם והמוקפד שליווה את ביצוע העבירות מושא כתב האישום. בהתחשב בכך, ולאחר בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, העמיד בית משפט השלום את מתחם העונש ההולם בגין כלל העבירות בהן הורשעו המבקשים בין מספר חודשי מאסר שניתן לשאת בעבודות שירות לבין 20 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי וקנס. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את עונשם של המבקשים ברף התחתון של המתחם בהתחשב בהליך השיקום שעברו בהצלחה, כעולה מתסקיר שירות המבחן בעניינם, וזאת חרף העבר הפלילי המכביד של כל אחד מהמבקשים. לנוכח האמור גזר בית המשפט השלום על כל אחד מהמבקשים עונש מאסר למשך 6 חודשים שירוצה על דרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי; צו מבחן למשך 18 חודשים; וקנס בסך 5,000 ש"ח או 40 יום מאסר תחתיו.

3.

המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש. בערעור נטען כי מתחם הענישה שקבע בית משפט השלום חורג באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת בעבירות שבהן הורשעו המבקשים. לגישתה, לא ניתן משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה, ביניהן: התכנון שקדם לביצוע העבירה וקשירת הקשר לביצועה; המשאבים שהושקעו לשם ביצוע העבירות; היקף זיוף השטרות; ומשך הזמן שבו בוצעו העבירות – למעלה מחודש וחצי.

בערעור עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות בהן הורשעו המבקשים ועל נסיבות ביצוען לאחר התכנון וההצטיידות מראש במכשור מתאים. לאחר בחינת מדיניות הענישה הנוהגת קבע בית המשפט כי יש להעמיד את הרף התחתון של מתחם הענישה על 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בבואו לקבוע את העונש, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המבקשים את עברם הפלילי המכביד, הכולל שש הרשעות קודמות לחובת המבקש 1 ושבע הרשעות קודמות לחובת המבקש 2, ועמד על כך שבעבר זכו המבקשים להתחשבות של בתי המשפט שלא מיצו עימם את הדין, ולמרות האמור המבקשים " אינם יוצאים ממעגל החיים העברייני, ומתנהלים כמי שאין מורא הדין עליו ". ביחס להליך הטיפולי הנוכחי, נקבע כי לא הוכח סיכוי ממשי לשיקום בעניינם של המבקשים, כי אם השערה או תקווה שישתקמו. עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי ניתן להסתפק בנסיבות דנן בענישה החורגת לקולא ממתחם הענישה בהתחשב בתסקירי שירות המבחן החיוביים בעניינם של המבקשים ובסיכויי השיקום לעתיד, ובהתחשב בכלל בדבר אי-מיצוי הדין עם נאשם שערכאת הערעור החליטה להחמיר בעונשו. נוכח כל האמור, גזר בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, על כל אחד מהמבקשים עונש מאסר ל-9 חודשים לריצוי מאחורי סורג ובריח, וכן קבע כי יתר רכיבי הענישה שגזר בית משפט השלום יוותרו על כנם, לרבות צו המבחן.

דעת המיעוט (כב' השופט א' לוי ) סברה כי יש להותיר את עונשי המאסר והמאסר על תנאי שגזר בית משפט השלום על כנם, אך יש להחמיר ביתר רכיבי הענישה, כך שהקנס הכספי יעמוד על 35,000 ש"ח ותקופת המבחן תוארך ל-24 חודשים.

לאחר מתן פסק הדין, עתר המבקש 1 לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על ריצוי עונש מאסרו על דרך של עבודות שירות נוכח תיקון 133 לחוק העונשין לפיו בית המשפט יכול להורות כי עונש מאסר שמוטל על נאשם לתקופה של עד תשעה חודשים ירוצה על דרך של עבודות שירות. ביום 10.3.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי המותב היה ער לתיקון 133 לחוק העונשין עת גזר את עונשו, וכי מדעת הרוב עולה בבירור כי על המבקשים לרצות את עונשם מאחורי סורג ובריח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות הערעור שלפניי. יצוין, כי בקשתו של המבקש 2 התקבלה כשבוע ימים לאחר זו של המבקש 1. בשל זהות הטענות המועלות בשתי הבקשות, אדון בהן יחדיו.

הבקשות והתגובות להן

4.

המבקשים טוענים כי עניינם מעורר שאלה "אנושית מצפונית" המחייבת את התערבותו של בית משפט זה לעניין חומרת העונש.

5.

המבקש 1 סבור כי נוכח ההליך הטיפולי שעבר וסיכויי השיקום הממשיים בעניינו כעולה מתסקיר שירות המבחן, נוכח נסיבותיו האישיות, וכן נוכח מדיניות הענישה העדכנית לפיה יש לצמצם שימוש בעונשי מאסר קצרים ולהעדיף שיקום בקהילה, היה מקום לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם בעניינו. יתר על כן, טוען המבקש 1 כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו צו מבחן לצד עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת מבלי לקבל את הסכמתו לכך.

המבקש 2 סבור גם כן כי היה מקום לסטות לקולא ממתחם העונש בעניינו, תוך שהוא מדגיש בבקשתו את העובדה כי הוא ביצע את העבירות על רקע התמכרותו להימורים וצבירת חובות עם גורמים שונים, שלאחריה עבר הליך שיקום מוצלח. לדידו של המבקש 2, קטיעת הליך השיקום שעבר על ידי כליאתו מאחורי סורג ובריח מנוגדת לחוש הצדק ולאינטרס הציבורי. כמו כן, חזר המבקש 2 על טענתו של המבקש 1 לפיה שגה בית המשפט המחוזי בהטילו צו מבחן לצד עונש מאסר מאחורי סורג ובריח מבלי שנתקבלה הסכמתו לכך.

לפיכך, עתרו שני המבקשים לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזרת גזר דינו של בית משפט השלום על כנו, ולחלופין לקבוע כי עונש המאסר שגזר בית המשפט המחוזי ירוצה על דרך של עבודות שירות. לחילופי חילופין, במידה ולא יבוטל רכיב המאסר מאחורי סורג ובריח, עותרים המבקשים לביטול צו המבחן.

6.

לאחר שנתבקשה להגיב לעניין הטלת צו המבחן לצד עונש המאסר, טענה המשיבה כי על פי ההלכה הנוהגת נדרשת הסכמת הצדדים לשם הטלת צו מבחן לצד עונש מאסר מאחורי סורג ובריח – הסכמה שלא נתקבלה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי. בתגובתה, הודיעה המשיבה כי בנסיבות העניין היא לא מסכימה על הטלתו של צו המבחן לצדו של עונש המאסר.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשות להידחות בעיקרן, בכפוף לאמור בפסקה 9 להלן.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים

או מקום בו עולה חשש לאי צדק מהותי או לעיוות דין ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לב(3) 123 (1982);

רע"פ 3667/14

קראדי נ' מדינת ישראל

(1.6.2014)). סבורני כי הבקשות שלפניי, ברובן המוחלט, אינן עומדות באמות מידה אלו הן משום שהטענות המנויות בגדרן נוגעות לנסיבותיהם הפרטניות של המבקשים, והן מאחר שאין הן מגלות חשש לאי-צדק מהותי, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

הבקשות נסובות כל כולן על חומרת העונש שנגזר על המבקשים. רשות ערעור במקרים מסוג זה תינתן במקרים חריגים בלבד ש בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות ( רע"פ 2057/19 מרזוק נ' מדינת ישראל (21.3.2019 ); רע"פ 9137/16 שריג נ' מדינת ישראל (26.3.2018)) .

8.

בענייננו, העונש שנגזר על המבקשים איננו חורג, ובוודאי שלא במידה ניכרת, ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו, למשל, רע"פ 9976/05 ראשק נ' מדינת ישראל (18.1.2006); רע"פ 3908/07 קיקוזשוילי נ' מדינת ישראל (20.5.2007)). לאחר עיון בפסיקה הנוהגת בסוג העבירות מושא כתב האישום ותוך עמידה על הנסיבות החמורות שבביצוען, העמיד בית המשפט המחוזי פה אחד את הרף התחתון של מתחם הענישה על 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. שיקוליהם האישיים של המבקשים, עליהם הם חוזרים בבקשות שלפניי, הם שהביאו להקלה ניכרת בעונשם תוך סטייה ממתחם הענישה הראוי. זאת, בל נשכח, חרף עברם הפלילי המכביד של המבקשים. בנסיבות אלו דומה כי בית המשפט לא מיצה עימם את הדין, ולבטח לא סטה ממדיניות ענישה נוהגת.

9.

לצד האמור, על פי פסיקתו של בית משפט זה, רשאי בית משפט, בהסכמת הצדדים , להורות על הטלת צו מבחן לצד עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, בכפוף לבחינת התאמתו האינדיבידואלית של הנאשם למסגרת הטיפולית (ע"פ 2793/06 קלימוב נ' מדינת ישראל (19.8.2007); ע"פ 3412/07 קרר נ' מדינת ישראל (19.9.2007)). בענייננו, המבקשים עומדים על כך שלא נתנו הסכמתם לכך בבית המשפט המחוזי, וטוענים לפניי כי דינו של צו המבחן להתבטל. גם המשיבה בתגובתה לא התנגדה לביטולו של צו המבחן בנסיבות אלה. לאור האמור, ולשונו של סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, אני מורה כי צו המבחן שניתן בעניינם של המבקשים יבוטל. יתר רכיבי העונש יוותרו על כנם.

10.

בכפוף לאמור בפסקה 9, הבקשות נדחות. המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם בימ"ר קישון ביום 16.6.2019 עד לשעה 10:00, כשברשותם תעודת זהות. על המבקשים לתאם את הכניסה למאסר כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים 08-9787377, 08-9787336.