רע"פ 4929/07 עבדאל רוחמאן חוטאב נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל

1.

המבקשים הורשעו בבית-משפט השלום בעכו, על-פי הודאתם, בעבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש שלא כדין ותוך סטייה מהיתר, לפי סעיפים 145(א), 204(ב), 204(ג) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת בהתייחס למבנה שהקימו על מקרקעין שייעודם חקלאי, וששימש אותם לעסקם. מבקש 2 אמנם לא נכח בדיון שהתקיים ביום 15.1.06, ובמהלכו הודו מבקשים 1 ו-3 בעובדות המפלילות אשר יוחסו להם, אולם בעת שהתייצב בבית המשפט, ביום 11.1.07, הוא הצהיר לפרוטוקול הדיון: " מאשר את הודאתי בעובדות כתב האישום בתיק זה ". בשלב הטעונים לעונש, גרסו המבקשים כי המשיבה הפרה את הסדר-הטיעון אשר גובשה עמם, כאשר עתרה לחייבם בתשלום הקנס המרבי, ולא קנס בסך 20,000 ש"ח כפי שסברו כי סוכם. בית-משפט השלום דחה טענה זו, וגזר לכל אחד מהמבקשים קנס בסך 70,000 ש"ח, והם חויבו לחתום על התחייבות בסך 25,000 ש"ח שלא לבצע עבירות נוספות בניגוד לחוק התכנון והבניה.

2.

המבקשים ערערו על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, וחזרו על גרסתם באשר להסדר-הטיעון. עוד הלין מבקש 2 על שהורשע, כך לטענתו, שלא בפניו. בית-המשפט המחוזי לא ראה לקבל טענות המבקשים, ודחה את ערעורם תוך שהוא מטעים כי אין ענישתם נוטה לחומרה. נקבע, כי במסגרת הסדר-הטיעון לא נכללה התחייבות כלשהי של המשיבה באשר לגובה הקנס, ואף אם היו מגעים בין הצדדים לשם גיבוש הסדר לעניין זה, הם לא הבשילו להסכם, וממילא אין להם תוקף מחייב. עוד קבע בית-המשפט, כי מבקש 2 הודה בעובדות כתב-האישום, הגם שעשה זאת בישיבה מאוחרת לזו בה נרשמה הודאתם של שותפיו, ובנסיבות אלה לא נפל פגם בהרשעתו.

3.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. את בקשתם מטעימים בטענות אשר שימשו אותם בפני ערכאה קמא: ראשית , שהמשיבה היתה כבולה להסדר-הטיעון שנכרת ביניהם ואשר כלל התחייבות בנושא שיעור הקנס; שנית , דינו של מבקש 2 לא הוכרע בפניו.

4.

דין הבקשה להידחות. עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, ובכך די. בתי-משפט דלמטה קבעו כי ההסדר שנכרת בין הצדדים אינו מתייחס לגובה הקנס, ואין מקום לליבונו של עניין עובדתי זה מחדש בפני ערכאת ערעור שנייה ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ; רע"פ 3908/07 קיקוזשוילי נ' מדינת ישראל , לא פורסם) . כך או כך, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, אם סברו המבקשים כי הסדר-הטיעון שנכרת עמם הופר, היו רשאים לבקש מבית-משפט השלום להתיר להם לחזור מהודאתם (סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; השוו ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פ"ד מה(5) 798; ע"פ 4735/03

צברי נ' מדינת ישראל , לא פורסם, מיום 27.11.03, פסקה 14). משלא פעלו בדרך זו והמשיכו וטענו לעונש בפני הערכאה הדיונית, אין להם אלא להלין על עצמם. אף בטענה כי דינו של מבקש 2 הוכרע שלא בפניו לא מצאתי ממש. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, שהיה זה בא-כוחו של מבקש 2 אשר הודיע ביום 15.1.06 לבית המשפט, כי "[ מבקש 2 ] יאשר את עובדת ההודאה בדיון הבא", וברוח זו קבע בית המשפט בהכרעת הדין שניתנה באותו יום, כי ההרשעה היא "בכפוף לאישור [מבקש 2] את הודאתו בדיון הבא", וכך היה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.