רע"פ 7023/07 חברת ביצת הכסף נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את מבקשת 1, חברת ביצת הכסף (להלן: "החברה"), ומבקש 2, מנהל החברה ובעל מחצית ממניותיה, בביצוען של מספר עבירות: מעשה העלול להפיץ מחלה, לפי סעיף 218 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, זיוף, לפי סעיף 418 בצירוף סעיף 414(1) לאותו חוק, שיווק ביצים, בניגוד לכלל 8(ב) לכללי המועצה לענף הלול (הסדרת ייצור, מיון ושיווק), התשכ"ח-1968, והובלה בלי תעודת משלוח, בניגוד לכלל 45(1) לאותם כללים. ההרשעה התבססה, בעיקרה, על עדותו של אחמד אבו-קדאמה (להלן: "אבו-קדאמה"), עובד של החברה אשר ברשותו נתפסו ביצים שהובאו משטחי האזור למכון המיון שבבעלות החברה. כן נסמכה ההרשעה על שקריו השונים של מבקש 2, ועל אמרות חוץ של שני עדים נוספים, עבס אבו דאיה וסאלם אבו עוואד, שקשרו אותו לאירוע, ואשר לא העידו במשפט מחמת שמבקש 2 הניעם שלא לעשות כן. בעקבות הרשעתם, נגזרו למבקשת 1 קנס בסך 50,000 ש"ח ולמבקש 2 - 5 חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשים נוספים על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 3000 ש"ח להימנע מעבירה. כמו-כן, חולטה מכונת המיון בה נעזרו המבקשים.

2.

המבקשים ערערו על פסק הדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, וביקשו להציג ראיות חדשות, ובעיקר תמלילי שיחות שהוקלטו מספר חודשים לאחר מתן גזר-הדין. בהקלטות אלו תועד אבו-קדאמה מודה בכך שהפליל את מבקש 2, ומצהיר כי בתמורה לכסף הוא יהיה מוכן להעיד עדות שקר. בית-המשפט המחוזי הורה כי הדיון יוחזר לערכאה הדיונית אשר תשמע את הראיות החדשות, ותיתן הכרעת-דין משלימה. בתום דיון נוסף בבית-משפט השלום נמצא כי מבקש 2 הוא אשר עמד מאחורי קלטות אלו, ואף שילם לאבו-קדאמה כדי שיאמר את אשר הוקלט. לפיכך, נקבע בהכרעת-הדין המשלימה:

"אמת, אבו-קדאמה רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. ניתן להניאו באיומים ובכסף להעיד עדות שקר. עוד בהכרעת הדין (סעיף 10) נאמר כי יש לבחון את עדותו בזהירות רבה. לא כל שכן בשלב הזה. נוכחנו לדעת כי לא תמיד האמת היא נר לרגליו ... הפתרון למצב שנוצר הוא לבחון בקפידה רבה את עדותו" (עמוד 8 לפסק-הדין המשלים).

ובהמשך:

"אבו-קדאמה אכן היה עד התביעה המרכזי, אך לא הבלעדי. הודעות של שניים אחרים תמכו בעמדת המאשימה ... כן גם שקריו של [ מבקש 2] ... כל התימוכין הללו בעמדת המאשימה עומדים בעינם" ( שם , עמודים 8-9).

נוכח האמור, נותרה ההרשעה על כנה, ובעקבות כך פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי ובפיהם מספר טענות: ראש ית, לא ניתן להשתית את הרשעתם על עדותו של אבו-קדאמה, אשר מהימנותו מוטלת בספק. עוד נטען, בהקשר זה, כי מדובר באדם שביצע את העבירה בעצמו, ומשום שלא הוגש נגדו כתב-אישום הרי שמעמדו הוא כשל "עד מדינה" שעדותו טעונה סיוע, וסיוע כזה אין בנמצא; שני ת, לא היה מקום לקבל את אמרות החוץ הואיל ולא התקיימו התנאים המנויים בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; שלישית , אבו-קדאמה העיד כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה בוצעו מעשים אלו, אך בדרך-כלל היה משיב 2 נוסע לפניו כדי להתריע מפני מחסומים. בניגוד לכך, דווקא בפעם שהביצים נתפסו היה משיב 2 במקום אחר; רביעית , לא היה מקום להרשיע את החברה משום שלא הוכח כי בעל המניות האחר היה קשור לאירוע, ומשום שלא הוכח כי משיב 2 פעל בידיעת החברה ובהסמכתה; באשר לעונש, נטען, כי לא היה מקום להטיל על מבקש 2 מאסר מאחורי סורג-ובריח, וניתן היה להסתפק בעונש מותנה והתחייבות כספית בלבד.

בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין ממצה, דחה את כל ההשגות כנגד הכרעת-הדין, לאחר שמצא כי הרשעת המבקשים בדין יסודה. נקבע, כי בית-משפט השלום הזהיר את עצמו בבואו לבחון את מהימנות עדותו של אבו-קדאמה, וחרף זאת בחר לאמץ אותה, ובקביעה זו אין פגם הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור. עוד נקבע, כי היה מקום לקבל את שתי אמרות החוץ, ומשכך, אף אם נדרש סיוע לעדותו של אבו-קדאמה, ניתן למצוא אותו בהן. לבסוף נקבע, כי נוכח העובדה שמשיב 2, מנהל החברה שבבעלותו 50% ממניותיה, פעל מתוקף תפקידו ולמען רווחי החברה, אין מנוס מלהרשיע אף את החברה במיוחס לה. עם זאת, בית-המשפט ראה לקבל את הטענה כי יש מקום להקל בעונש שהושת על מבקש 2, וקבע כי עונש המאסר כולו ירוצה בעבודות שירות.

3.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער. בקשה זו הם מטעימים באותם הטעמים אשר שימשו אותם בפני ערכאה קמא.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מעלה סוגיה כלשהי לה נודעת חשיבות משפטית או שעשויה להיות לה השלכת רוחב. על אף הכסות המשפטית בה נוסחה, הבקשה מכוונת כנגד סוגיות שבעובדה ומהימנות, בהן אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"פ 3908/07

קיקוזשוילי נ' מדינת ישראל , לא פורסם

(2007)). כך או כך, עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, אשר בחנו את מכלול הנסיבות והראיות לפני ולפנים – ובכך די.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.