רע"פ 4203/03 מחמוד סולימאן בויראת נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה-חיפה

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן), לפיו הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר כחוק וכן בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר, תוך אי קיום צו הפסקה מינהלי. העבירות מתייחסות למבנה בשטח של 194 מ"ר, שהקים המבקש ביישוב אום אל פחם (להלן – "המבנה" ), על אף שהומצא לו, בעיצומן של עבודות הבניה, צו הפסקה מינהלי. ביום 7.5.1996 נתן בית-משפט השלום בחדרה צו הריסה כנגד המבנה לביצוע תוך 18 חודשים, זולת אם בפרק זמן זה יקבל המבקש היתר כדין, וכן הטיל על המבקש עונש מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים, קנס בשיעור 3,000 ₪ וכפל אגרה בסך 6,402 ₪.

2.המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש, במסגרתו עתרה להגדלת הקנס שהוטל על המבקש ולמתן צו איסור שימוש במבנה. ערעורה של המשיבה התקבל ובית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים מ' לינדנשטראוס , ח' פיזם וש' ברלינר) העמיד את סכום הקנס על סך של 15,000 ₪ ואסר על השימוש במבנה החל מיום 1.3.97, אלא אם יינתן למבקש, עד למועד זה, היתר לשימוש החורג.

3.בבדיקה שערכה המשיבה ביום 30.5.2002 התברר, כי המבנה לא נהרס ואף מאוכלס, בלא שניתן היתר בניה כדין. על רקע זה הוגש כתב-אישום נגד המבקש, המייחס לו עבירה של אי-קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו על-יסוד הודאתו. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי היה על המבקש להרוס את המבנה, לאחר שחלף זמן כה רב ממועד מתן צו ההריסה, מבלי שניתן כל היתר. עוד קבע בית-המשפט, כי על-פי פסיקת בית-המשפט העליון, מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה חייבת לכלול גם מאסר בפועל, וכי אין מקום, במקרה דנן, לסטות ממדיניות זו, רק משום שבמקרים מסוימים בעלי נסיבות דומות ראה בית-המשפט לנכון שלא להטיל עונש מאסר בפועל. בית-המשפט גזר, איפוא, על המבקש מאסר בפועל למשך 30 ימים, וכן גזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים, קנס בסך 20,000 ₪ והתחייבות כספית על סך 10,000 ₪. בנוסף, הורה בית-המשפט, כי המשיבה תוכל לבצע את צו ההריסה שניתן לגבי המבנה, כעבור 3 חודשים ממועד גזר-הדין, תוך חיוב המבקש בהוצאות ההריסה.

4.המבקש ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בעת הדיון בערעור, חזר בא-כוח המבקש על טענותיו לעניין ההקלה בעונשו של המבקש והוסיף כי בית-משפט השלום לא היה מוסמך להאריך את המועד, אשר חלף זה מכבר, לביצועו של צו ההריסה, וזאת לאור ההלכה שנקבעה ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו" , פ"ד נו (3) 49.

המשיבה התנגדה לערעור.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר) דחה את הערעור, בקובעו כי בנסיבות המקרה, בהתחשב בהיקף העבירה ובפרק הזמן הארוך שחלף מאז ניתנו צווי בית-המשפט, גזר-דינו של המבקש אינו חורג לחומרא במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. עוד קבע בית-המשפט, כי המשיבה תהא רשאית לבצע את צו ההריסה, אם המבקש לא יבצע אותו, תוך 3 חודשים ממועד פסק-הדין.

5.פסק - דין זה הוא נשוא בקשת רשות הערעור שבכאן, בה שב המבקש ומעלה את הטיעונים שהובאו בפני ערכאת הערעור לעניין חומרת העונש ולעניין חוסר סמכותו של בית-משפט השלום להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה מיום 7.5.1996.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור וטוענת כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה, בדרך-כלל, עילה למתן רשות ערעור, ובמקרה דנן, עונשו של המבקש אף נוטה לקולא. אשר להארכת התקופה לביצוע צו ההריסה, מודיעה המשיבה כי הצו אכן הוארך שלא כדין, אך אין היא סבורה כי העניין מצדיק מתן רשות ערעור, היות וההלכה בעניין זה ברורה והטעות הינה ביישום ההלכה בלבד. לפיכך, טוענת המשיבה כי בדעתה לעתור לבית-משפט השלום בחדרה, שהוציא את צו ההריסה, על מנת שיקבע מועד חדש לביצוע הצו ודי בכך.

6.לעניין חומרת העונש שהוטל על המבקש, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, שכן עונשו של המבקש, כפי שציינו הערכאות הקודמות, אינו חמור, בנסיבות העניין, והוא תואם את רמת הענישה שקבע בית-משפט זה בעבירות של אי-כיבוד צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה. לעניין הארכת המועד לביצוע צו ההריסה, לעומת זאת, אני מורה על העברת הדיון להרכב שלושה.