רע"פ 4279/06 אנטאס תריאנדפילידס נ. מדינת ישראל

1.המבקש, תריאנדפילידס אנסטאס, נהג ברכבו שעה שכמות האלכוהול בדמו הייתה גבוהה פי שלוש (בקירוב) מן הכמות המותרת. בית-משפט השלום לתעבורה בחיפה הרשיע את המבקש, על פי הודאתו ובמסגרתו של הסדר טיעון, בעבירה של נהיגת רכב בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הסדר הטיעון אף כלל את המלצתם המשותפת של הצדדים בדבר העונש הראוי שיושת על המבקש - שישה חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 11 חודשים, ופסילה על תנאי שמשכה ייקבע לפי שיקול דעתו של בית-המשפט.

2.בבואו לגזור את עונשו של המבקש, בחן בית-המשפט את הרשעותיו הקודמות המרובות ואת חומרת העבירה בה הורשע. בהמשך, סרב הוא לאמץ את הסדר הטיעון, בקובעו כי אין בנמצא נסיבות מיוחדות המורות על סטייה מרף הענישה המינימאלי לעבירה זו, שהינו פסילת רישיון הנהיגה למשך שנתיים. לפיכך, עונשו של המבקש נגזר לשישה חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 24 חודשים, ופסילה על תנאי למשך שלושה חודשים. כן הוטל עליו קנס בסך של כ-5,000 ש"ח.

3.המבקש ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, וטען כי היה על ערכאה קמא לאמץ את הסדר הטיעון בהיותו ראוי ומאוזן. זאת, מאחר ופג תוקפו של מכשיר המדידה בו נשף המבקש בעת בדיקת רמת האלכוהול בדמו. לטענתו, פגם ראייתי זה עומד בעוכריה של התביעה וראוי היה כי יוביל לסטייה מרף הענישה המינימאלי. לעומתו, סברה המשיבה כי יש להשיב את הדיון לערכאה קמא, הן בשל הפגם הראייתי שנזכר לעיל, והן מאחר והיא לא הבהירה למבקש כי ייתכן ולא תגן על הסדר הטיעון ביניהם בפני ערכאת הערעור. בית-המשפט קבע כי אין מקום להשבת הדיון לערכאה קמא, מאחר ומכלול הנימוקים הובאו בפניו. הערעור התקבל באופן חלקי, ונקבע כי המבקש יהא פסול מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 18 חודשים בלבד. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

4.כעת, עותר המבקש כי תינתן לו רשות להביא את השגותיו כנגד חומרת העונש בפני ערכאה נוספת, וזאת מאחר, ולהשקפתו, היה על ערכאה קמא לכבד את הסדר הטיעון.

5.דין הבקשה להידחות. רשות ערעור בפני ערכאה שלישית תינתן במקרים חריגים, בהם עולה שאלה כללית החורגת מגדר נסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). בקשה זו, על אף ניסיונו של המבקש להראות אחרת, אינה נמנית עם מקרים אלה, באשר אין היא מכוונת אלא לנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, ולא לדבר זולתן.

יתרה מכך, הלכה היא כי הסדר הטיעון מהווה שיקול מרכזי בגזר-הדין, הן מטעמים של קיום האינטרס הציבורי והן כדי למלא אחר ציפיית הנאשם, המוותר בהודייתו על זכותו לניהול ההליך הפלילי עד תומו. עם זאת, שיקול זה אינו שיקול בלעדי, ושומה על בית-המשפט לשקול בעצמו את השיקולים הראויים לעונש, ולבחון אם העונש המוצע משקף איזון ביניהם (ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1), 577 , 607). נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש וחומרתן של העבירות אותן ביצע, היו בתי-משפט קמא בדעה כי הסדר הטיעון המוצע אינו מאוזן, שכן התועלת הצומחת לנאשם כתוצאה מקיצורה של תקופת פסילת המינימום, עולה לאין שיעור על זו הגלומה באינטרס הציבורי. לפיכך, אף אני סבור כי העונש שהושת על המבקש על ידי ערכאות קמא, ראוי הוא, ולפיכך לא ראיתי רואה מקום ליתן לו רשות ערעור בגין כך.

אשר על כן, הבקשה נדחית.