רע"פ 4290/08 רפיק מרדכייב נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בכפר סבא (ת.פ 1835/06) בגין עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 26.4.2005, בסמוך לשעה 9:00, בעת שריצה עונש מאסר ושב מחופשה, נמצא כי החדיר בקיבתו למתקן הכליאה, סם מסוכן מסוג הרואין במשקל שעמד על 3.82 גרם נטו, שלא לצריכתו העצמית.

ביום 17.10.2006, במסגרת הסדר טיעון חלקי, הרשיע בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד סגן הנשיא ח' פדר ) את המבקש, בהתבסס על הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה אשר יוחסה לו. בהתאם לתנאי הסדר הטיעון, נשלח המבקש לקבלת תסקיר שירות המבחן בטרם גזירת דינו.

עוד הורשע המבקש בהתבסס על הודאתו בשורת עבירות בתיקי צירוף, לרבות עבירות גניבה, הונאה בכרטיס חיוב, פריצה לרכב והחזקת נכס החשוד כגנוב.

הדיון בעניינו של המבקש נדחה מפעם לפעם על מנת לקבל תסקירי שירות מבחן

עדכניים לעניין הליכי הגמילה מסמים בהם היה מעורב. כך, בטרם גזירת דינו, התקבלו בעניינו של המבקש שבעה תסקירי שירות מבחן.

ביום 12.3.2008 גזר בית משפט השלום בכפר סבא על המבקש 30 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור עבירת סמים מסוג פשע או עבירת רכוש מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו. עוד הופעלו בעניינו של המבקש שני עונשי מאסר מותנים – האחד בן 8 חודשים והאחר בן 4 חודשים (פ 8978/04) באופן שעונש המאסר בפועל הכולל אשר הושת על המבקש לסופו של יום הועמד על 24 חודשים (בניכוי ימי מעצרו). כן נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת סמים מסוג עוון או עבירת רכוש מסוג עוון וזאת למשך שלוש שנים מיום שחרורו. לבסוף הושת על המבקש עונש קנס אשר עמד על 6,500 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו.

על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 3000-03-08). ערעור המבקש הופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת עליו גרידא.

ביום 5.5.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' כספי , ב' ארנון ו- מ' יפרח ) את ערעור המבקש והקל בעונש המאסר בפועל שהושת עליו, תוך שהוא מעמידו על 18 חודשים. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם אין בעונש שהושת על המבקש משום סטייה ממתחם הסבירות אך עם זאת סבר בית המשפט המחוזי כי יש ליתן משקל רב יותר למאמצי המבקש להיגמל מהתמכרותו לסמים וזאת על מנת לעודדו בדרכו זו.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה שב המבקש על טיעוניו בבית המשפט המחוזי ומבקש הקלה בעונשו, על ידי ביטול רכיב עונש המאסר בפועל אשר הושת עליו. טענתו המרכזית של המבקש הינה כי טעו הערכאות הקודמות משלא נתנו משקל מספק לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, לרבות העובדה כי ביצע את העבירות בעקבות שימוש בסמים, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום ולהרשעתו של המבקש, הודאתו והעובדה כי חסך בכך זמן שיפוטי יקר. בקשת המבקש להקל בעונשו נסמכת ברובה על טענתו לפיה ערך שינוי משמעותי בחייו. זאת בעקבות הליך שיקומי משמעותי בו נטל חלק, במסגרתו סיים בהצלחה גמילה פיזית ואף השתלב בהצלחה ביחידה העירונית לטיפול בנפגעי סמים. לגישת המבקש, טעה בית המשפט

משלא מצא לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן, לפיה יש להסתפק בהעמדתו במבחן לתקופה בת שנה. מוסיף המבקש וטוען כי טעה בית המשפט המחוזי משדחה את בקשתו לקבלת תסקיר משלים במסגרת הדיון בערעור. המבקש אף סבור כי יש בעובדה כי בית משפט השלום גזר לסופו של יום את דינו לעונש מאסר בפועל, על אף שאפשר דחיות חוזרות ונשנות של הדיון לצורך קבלת תסקירי שירות מבחן, משום פגיעה בציפייתו הלגיטימית. לתום בקשתו, מונה המבקש שאלות משפטיות, אשר לדידו מצדיקות מתן רשות לערעור שני בעניינו.

המשיבה מצידה מתנגדת למתן רשות ערעור. לגישתה אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטני ואשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות לדיון בעניינו ב"גלגול שלישי". נטען כי הסוגיות המשפטיות אשר מעלה המבקש בבקשתו נדונו והוכרעו בעבר בפסיקה ואין הבקשה מופנית אלא כנגד חומרת העונש שהושת עליו. עוד סבורה המשיבה כי אין עניינו של המבקש נמנה על המקרים בהם יש

כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש. זאת בייחוד נוכח העובדה כי בית המשפט המחוזי הורה על הפחתת 6 חודשי מאסר מעונשו של המבקש. אף לגופו של עניין סבורה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. זאת מאחר והערכאות קמא נדרשו לכלל הנסיבות לחומרה ולקולא שהתקיימו בעניינו של המבקש ואף מצאו לנכון להקל עימו נוכח מאמציו לשיקום. עם זאת, חומרת העבירות בהן הורשע וההגנה על האינטרס הציבורי, מחייבות לגישת המשיבה השתת עונש מאסר בפועל על המבקש, במסגרתו יוכל אף להמשיך בהליך השיקומי בו החל.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, חרף טענותיו, לא הצביע המבקש על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש בעונש שהושת על המבקש משום סטייה ניכרת מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת עליו. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

העבירות בהן הורשע המבקש חומרתן יתרה היא. אף על פי כן לא מצא בית משפט השלום למצות עימו את הדין וזאת לאור הנסיבות לקולא שהתקיימו בעניינו, ובמיוחד מאמציו לשיקום. אף בית המשפט המחוזי מצא להקל בעונשו של המבקש לאור מאמציו לשיקום, והורה על הפחתת 6 חודשים מעונש המאסר בפועל שהושת עליו.

אכן אין להקל ראש במאמצי המבקש להשתקם. מאמצים אלו ראויים הם לשבח ואף להתחשבות במסגרת גזירת דינו, כפי שאכן עשו הערכאות שקדמו לי. מנגד, יש לזקוף לחובתו של המבקש את חומרת העבירות בהן הורשע, העובדה כי ביצע את העבירות בזמן שהיו תלויים ועומדים כנגדו עונשי מאסר על תנאי שלא היה בהם כדי להרתיעו.

בנסיבות אלו, סבורני כי העונש שהושת על המבקש הינו עונש הולם וראוי המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים המתקיימים בעניינו.

אף העובדה כי שירות המבחן המליץ על העמדת המבקש במבחן למשך שנה אין בה כדי לשנות ממסקנתי זו, באשר כבר נפסק בעבר כי תסקיר שירות המבחן אינו אלא בבחינת המלצה גרידא ומהווה הוא אך אחד מבין כלל השיקולים העומדים בבסיס רציונל הענישה הפלילית, ביניהם על השופט היושב בדין לאזן בבואו לגזור את דינו של הנאשם ( ראו ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל (לא פורסם, 8.5.2006)).

אין בידי לקבל את טענות המבקש לעניין סירוב בית המשפט המחוזי להורות על מתן תסקיר משלים בעניינו. ההחלטה האם להורות על הגשת תסקיר עדכני נתונה לשיקול דעת בית המשפט. בנסיבות העניין, בהן בטרם גזירת עונשו של המבקש הוגשו בעניינו לא פחות משבעה תסקירי מבחן, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר משלים, המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

אף טענתו של המבקש כי הייתה בהתנהלות בית משפט השלום בעניינו משום פגיעה בציפייתו הלגיטימית אין לה על מה לסמוך. ניהול המשפט נתון היה לשיקול דעתו של בית המשפט. איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום על דחיית הדיון מפעם לפעם על מנת לאפשר קבלת תסקירי מבחן עדכניים בעניינו. ההפך הוא הנכון – תמיד דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי החלטתו זו ראויה הייתה, באשר אפשרה התרשמות שלמה ועדכנית בדבר מצבו של המבקש בטרם גזירת דינו. ברי, עם זאת, כי אין לראות בהחלטתו זו של בית משפט השלום משום הבטחה כי לא ייגזר דינו של המבקש לעונש מאסר בפועל אשר היה בה כדי להקים ציפייה מוגנת, להבדיל מתקווה גרידא, כי לא יושת על המבקש עונש מאסר בפועל (וראו ע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 885 (2005)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.