רע"פ 4310/13 יעקב שדה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (בהרכב: כב' השופטים: א' טל , א' מקובר ו- ז' בוסתן ) מתאריך 19.05.2013 ב-ע"פ 11588-08-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ע' ירון ) מתאריך 15.07.2012 ב-ת"פ 2665/08.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 21.05.2008 הוגש נגד המבקש כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 11.04.2006, בשעה 09:30

לערך, נכנס המבקש למקרקעין הנמצא בבעלותה של חברת טביב בע"מ (להלן: החברה ). בסמוך לכניסתו למקרקעין האמורים, היכה המבקש באגרוף בחזהו של מר אייל טביב (שהוא אחד מבעליה של החברה, ואשר עימו יש למבקש סכסוך על רקע של תחרות עסקית), ואף אחז אותו בצווארו ואמר לו כי זהו יומו האחרון. בנוסף, סטר המבקש למר אדוארד בר (שהינו עובד בחברה), ואף חנק את מר עופר טביב (שאף הוא אחד מבעליה של החברה), ואמר לו כי "יגמור" אותו וכי ישרוף את המקום. להלן יכונו אייל טביב, אדוארד בר ועופר טביב – המתלוננים .

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש באיומים (עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), בהסגת גבול (עבירה לפי סעיף 447(א) ל חוק העונשין ), ובתקיפה סתם (עבירה לפי סעיף 379 ל חוק העונשין ).

3.

בתאריך 10.07.2011 הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש, לאחר ניהול הוכחות.

מכלול הראיות בתיק היה כדלקמן: מטעם התביעה העידו מספר עדים (ביניהם גם המתלוננים), אשר חלקם היו עדי ראיה לאירוע. מטעם ההגנה העידו המבקש, וכן מר אילן יעקב, אשר הגיע עם המבקש למקום האירוע במועד המתואר בכתב האישום. כן הוצגו בפני בית משפט השלום הנכבד סרטים של מצלמות האבטחה שהותקנו במקום.

במהלך שמיעת הראיות, העלה המבקש טענות רבות הנוגעות לאותם סרטים, שכן התברר שהמשטרה נמנעה מלתפוס את כל סרטי ההקלטה, והסתפקה בכך שגורמים מטעם החברה העבירו לידיה שני סרטים בלבד, אשר תיעדו רק חלק מן ההתרחשות במקום, ואשר המבקש טען כי הם נערכו באופן מגמתי. המשטרה גם לא ביצעה רישום מסודר בנוגע לסרטים שהועברו אליה, כך שלא ניתן היה לדעת מאילו מצלמות נלקחו סרטים, ומאילו מצלמות לא. בית משפט השלום הנכבד קבע כי אכן מדובר במחדל חקירתי, וכי היה על המשטרה לתפוס בעצמה את כל הסרטים הרלבנטיים, או למצער לנסות ולהבין האם היו מצלמות נוספות, אשר כוונו לעבר המקום בו התרחשו האירועים המפורטים בכתב האישום, ואשר הסרטים מהן לא הועברו לידי המשטרה.

יחד עם זאת, בית משפט השלום הנכבד קבע כי לא התבצעה עריכה מכוונת של הסרטים, ואף לא "הושתלו" בסרטים אירועים, אשר לא התרחשו במציאות. עוד קבע בית משפט השלום כי: "לא מצאתי כי יש במחדלים אלה כדי להביא לזיכויו של הנאשם [המבקש כאן – ח"מ ], כיוון שממצאי כפי שיובאו להלן, אינם מסתמכים כלל ועיקר על הסרטים שהובאו בפני בית המשפט".

בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע, כי הוא מוצא את עדויותיהם של עדי התביעה – כמהימנות, בעוד הוא מציין כי: "לא יכולתי ליתן אמון כלשהו בגירסתו של הנאשם", אשר הכחיש את ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכן כי עדותו של עד ההגנה הנוסף, מר יעקב אילן – "לא נמצאה אמינה". לפיכך, ולאחר שהעדיף את גרסת העדים מטעם התביעה על פני גרסת העדים מטעם ההגנה – הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקש בעבירת האיומים ובעבירת התקיפה שיוחסו לו. בית משפט השלום הנכבד זיכה את המבקש מעבירה של הסגת גבול, וזאת מן הטעם שלא הוכחה מעבר לספק סביר המטרה הנדרשת להרשעה בעבירה זו.

בסוף הכרעת הדין, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש לפיה יש מקום לזכותו מחמת הגנה מן הצדק, וזאת נוכח השיהוי בהתנהלות רשויות האכיפה השונות. בית משפט השלום הנכבד ציין כי אף שיש יסוד בטענות המבקש לפיהן התעכבה החקירה במשך זמן בלתי מבוטל – עדיין אין בכך כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק.

4.

בתאריך 15.07.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש, והשית עליו את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ו-7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת איומים, או עבירת אלימות). כמו כן, בית משפט השלום הנכבד קבע כי המבקש יפצה כל אחד מן המתלוננים בסכום של 750 ש"ח. יאמר כבר עתה, כי בגדרי הבקשה שבפני לא טוען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. עיקר טענותיו של המבקש שם היו כי שגה בית משפט השלום הנכבד בכך שלא זיכה אותו מחמת מחדלי החקירה שהתרחשו בנוגע לסרטי מצלמות האבטחה, וכן כי בית משפט השלום התעלם מסתירות שונות בעדויותיהם של העדים מטעם התביעה. כן נטען כי שגה בית משפט השלום הנכבד בכך שדחה את טענתו להגנה מן הצדק מחמת שיהוי בהגשת כתב האישום.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את כל טענותיו המבקש, וקבע, בין היתר, כדלקמן:

"עיון בהכרעת הדין של בית המשפט קמא מעלה שהוא בחן בקפידה את עדותו של כל אחד מהעדים שהעידו בפניו מטעם הצדדים וקביעתו באשר למהימנות עדי המאשימה ולחוסר האמון שנתן במערער [המבקש כאן – ח"מ ] ובעד מטעמו מבוססת כדבעי על התרשמותו מהם... לאור כל האמור לעיל, חלה על המקרה שבפנינו ההלכה הפסוקה לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית".

ביחס למחדלי החקירה בנוגע לסרטי מצלמות האבטחה, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא נפלה שגגה במסקנתו של בית משפט השלום הנכבד לפיה חרף המחדל האמור – לא נגרם למבקש עיוות דין, שכן גם בהתעלם מאותם סרטים הוכחה אשמתו בעבירות שבהן הורשע מעבר לספק סביר.

בכל האמור בטענת ההגנה מן הצדק, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "איננו מקלים ראש בזמן שחלף מאז האירוע ועד לחקירתו של המערער", ואולם: "אין בכל אלה משום 'התנהגות שערורייתית' מצד המשטרה או המאשימה, אשר יש בה כדי להצדיק זיכוי של המערער".

לפיכך דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

6.

במרכז בקשתו, טוען המבקש כי עניינו מעלה את השאלה המשפטית הבאה: "משהוכח שיבושה של ראיה מהותית באופן כזה הפוגע פגיעה של ממש בהגנתו, ראיה אשר הייתה בשליטתם ובחזקתם הבלעדית של המתלוננים, די בכך בכדי לבטל את מהימנות המתלוננים, ולהקים את הספק הסביר הדרוש לזיכויו של המערער [הכוונה למבקש – ח"מ ]". לגרסת המבקש, שגה בית משפט השלום בכך שהתעלם משיבוש הראיות הנ"ל על ידי המתלוננים עצמם, כך שקבע כי עדותם הינה מהימנה.

כמו כן, לשיטת המבקש העובדה שלא נאספו כל סרטי מצלמות האבטחה – מהווה מחדל חקירתי, אשר פגע בהגנתו, והוא מצדיק את זיכויו מן העבירות שבהן הורשע.

טענה נוספת מצד המבקש היא כי התנהלות המשיבה הביאה לעיכוב של כשנתיים בין מועד התרחשות האירוע, מושא כתב האישום, לבין הגשת כתב האישום עצמו, וכי עיכוב שכזה עולה לכדי שיהוי המצדיק את זיכויו מחמת הגנה מן הצדק.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.

הלכה ידועה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

כפי שיובהר בהמשך, אין בבקשה שבפני טעם כלשהו המצדיק מתן רשות ערעור על פי המבחנים שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל, שכן כל טענותיו של המבקש נוגעות אך ורק בשאלת יישום הדין הנוהג על עניינו הפרטני, ובמצבים כגון אלו – לא ניתנת רשות ערעור (ראו לדוגמה: רע"פ 7554/99 אלרגנד נ' מדינת ישראל (28.11.1999)) . להלן אנמק מסקנתי זו.

9.

בכל הנוגע במחדלי החקירה ביחס לאיסוף סרטי מצלמות האבטחה, הרי שבית משפט השלום הנכבד ציין כי אמנם מדובר במחדל של המשטרה, אשר מוטב היה אלמלא היה מתרחש. יחד עם זאת, בית משפט השלום הנכבד קבע כי על פי התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים – הוא מעדיף באופן גורף את גרסת עדי התביעה, על פני גרסת המבקש והעד מטעמו, ועל כן הוא מוצא כי יש להרשיע את המבקש בעבירת האיומים ובעבירת התקיפה. בכך יישם בית משפט השלום הנכבד את ההלכה שנקבעה ב-ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.05.2006), שם נקבע כי ככל שישנן ראיות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר – אין במחדל חקירתי כשלעצמו כדי למנוע את הרשעת הנאשם.

לא מצאתי ממש גם בטענה לפיה המתלוננים שיבשו את הסרטים שהועברו למשטרה, ועל כן לא ניתן ליתן בגרסתם אמון. בית משפט השלום הנכבד קבע, כממצא עובדתי , שלא

נעשה שיבוש זדוני כלשהו של הסרטים . לפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם ניתן ליתן אמון בגרסת של עד, אשר שיבש ראיה כלשהי – אין מקום לקבל את טענת המבקש בהקשר זה.

10.

דין דומה חל גם על טענת המבקש לפיה יש מקום לזכותו מחמת הגנה מן הצדק: שתי הערכאות הנכבדות קמא קבעו כי אף על פי שהחקירה בעניינו של המבקש התעכבה – אין מדובר בשיהוי כה כבד המצדיק את זיכויו. קביעה זו תואמת, בנסיבות, את ההלכה הפסוקה – ועל כן אין מדובר אלא ביישום הדין הנוהג.

11.

לפיכך, נראה כי עניינו של המבקש איננו מגלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, וכי בקשתו נוגעת כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של ההליך הפלילי שהתנהל כנגד המבקש. על כן, אין הצדקה ליתן למבקש רשות ערעור בפני בית משפט זה.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . נוכח דחיית בקשת רשות הערעור, מתבטל צו עיכוב הביצוע הארעי אותו הוצאתי בהחלטתי מתאריך 18.06.2013. המבקש יתייצב בפני הממונה על עבודות שירות עד לתאריך 16.10.2013 בשעה 10:00, על מנת שהממונה יקבע את מקום ומועד תחילת ביצוע עבודות השירות, שהושתו על המבקש.