רע"פ 4373/06 יוסף אבו עראר נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, יוסף אבו עראר, נטען, כי בחודש פברואר 2001 הוא נהג ברכב באחד מכבישי הדרום בחוסר זהירות ובקלות ראש, ובתוך כך סטה לנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו ללא הצדקה. כתוצאה מכך ארעה תאונת שרשרת בה היו מעורבים חמישה כלי רכב, ולמרבה הצער, נספתה בתאונה אחת מן הנוסעות ושמונה אחרים, וביניהם המבקש, נפצעו.

2.בית-המשפט לתעבורה בחן את ראיות הצדדים, ובכללן את עדות המבקש שטען כי אינו זוכר דבר מקרות התאונה, ואת עדויות המומחים, ומצא כי האשם לתאונה רובץ לפתחו של המבקש שסטה מנתיבו לנתיב הנגדי, ועל כן הרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בשילוב עם סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בבואו לגזור את העונש, נתן בית-המשפט את דעתו לתוצאותיה הקטלניות של התאונה, לעובדה כי לחובת המבקש נזקפות 80 עבירות תנועה, למצבו הבריאותי הרעוע, ולתסקירו של שירות המבחן, ונוכח כל אלה השית עליו 12 חודשי מאסר, 8 חודשי מאסר על תנאי ו-10 שנות פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה.

3.ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי, נדחה. נקבע, כי אין מקום לשעות לטענותיו באשר להכרעת הדין, הואיל והיא מבוססת ומנומקת כדבעי. באשר לגזר-הדין נקבע, כי חומרת העבירה ועברו המכביד של המבקש, חייבו להחמיר עמו.

4.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-משפט קמא, בטענה כי עניינו מעלה שאלה משפטית שטרם נדונה בפסיקה - מהו נטל ההוכחה המוטל על התביעה בתאונת דרכים בה אין ביכולתו של המבקש להעיד על נסיבות האירוע, ובפרט מקום בו הוכח קיומו של נזק ראייתי. המבקש שב ומעלה טענות ששטח בפני ערכאות קמא, ומוסיף כי העונש שהושת עליו חמור מכפי הדרוש באשר לא ניתן בו משקל ראוי ל נסיבותיו האישיות הקשות.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש, ויש בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. חרף ניסיונו של המבקש לשוות לעניינו היבט מסוג זה, בסופו של יום מדובר בהרשעה אשר התבססה על הכרעה בשאלות שבעובדה, בהן אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב, ומקל וחומר לא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. כך או כך, עיון בהכרעת הדין מלמד כי אשמתו של המבקש הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, והיא שבה ונבחנה על ידי בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי הוכחה עילה לבחינתה בשלישית. באשר לעונש, כידוע, על דרך הכלל, הוא אינו מהווה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.