רע"פ 4406/00 חסידוב זהור נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהטיל עליו בית משפט השלום ברמלה.

2.אלו העובדות הצריכות לעניין: כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין תקיפת בן זוג ואיומים, עבירות לפי סעיפים 379, 382(ב)(1) ו192- לחוק העונשין, תשל"ז1977-. המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר קבלת שני תסקירי מבחן בענינו של המבקש גזר עליו בית המשפט את העונשים הבאים: הפעיל את עונשי המאסר על תנאי שהוטלו על המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בת.פ. 3563/94 ובת.פ. 4929/96, גזר עליו שישה עשר חודשי מאסר בפועל בגין העבירות נשוא תיק זה, וכן שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי. בית משפט השלום קבע שעונשי המאסר על-תנאי שהוטלו בת.פ. 3653/94 ירוצו במצטבר, ושהמאסר על-תנאי שהוטל בת.פ. 4929/96 ירוצה באופן חופף להם. כן חפף בית משפט השלום עשרה חודשי מאסר מתוך עונש המאסר שהטיל עליו וקבע כי יתרת תשעת החודשים תרוצה באופן מצטבר, כך שבסך הכל יירצה המבקש עשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש. בפתח הדיון הצהיר בא כוח המשיבה כי מחמת חוסר הבהירות שנפל באופן בו חישב בית משפט השלום את עונש המאסר שעל המבקש לרצות בפועל, מסכים הוא כי יש להנות את המבקש מן הספק כך שסך הכל יהא עליו לרצות עשרים וחמשה חודשי מאסר בפועל בלבד. לאחר קבלת תסקיר מבחן משלים קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש וקבע כי המבקש יירצה את עונשי המאסר על-תנאי שהוטלו עליו בת.פ. 3653/94 בחופף, כך שסך הכל יירצה המבקש שמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

3.לטענת המבקש בוטלו עונשי המאסר על-תנאי שהוטלו עליו במסגרת ת.פ. 3653/94 במשתמע על ידי בית המשפט המחוזי אשר דן בזמנו בערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש שנגזר באותו התיק. באותו פסק דין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה וקבע כי ארבעת חודשי המאסר שהוטלו על המבקש ירוצו על ידו "מאחורי סורג ובריח" ולא בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי לא ציין שם כי יתר חלקי גזר הדין נותרים על כנם, ומכאן, טוען המבקש, יש לראות את המאסר על-תנאי - אשר הופעל בעניין נשוא הבקשה - כמבוטל.

4.דין הבקשה להדחות. לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא קבע בפסק הדין נשוא הבקשה כל הלכה בעניין המועלה בה, שכן כלל לא התייחס לטענה שטען המבקש בעניין זה, הרי שהטענה עצמה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי, וגם לגופה אין בה ממש.

הבקשה נדחית.