פרטי ההליך
בבית-המשפט העליון
רע"פ 442/04
בפני:
כבוד השופט א' מצא
המבקשים:
1. חאלד אחמד
מחמאיד
2. דאפר חאלד מחאמיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.9.03
בע"פ 3360/03 שניתן על-ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' גריל ומ'
נאמן
בשם המבקשים: עו"ד א'
ריאד, עו"ד ר' מחאמיד ועו"ד א' חוסני
החלטה
המבקשים, אב ובנו, הורשעו בבית-משפט השלום בעבירה של שימוש בקרקע חקלאית למגורים בלא היתר כנדרש על-פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בשל כך הוצא נגדם צו האוסר עליהם להשתמש במבנה נשוא כתב-האישום לצורך מגורים החל מיום 10/4/2005, אם עד למועד זה לא יהיה בידיהם היתר לכך. כמו-כן הורשע האב (המבקש 1) בביצוע עבודות בנייה במקום בלא היתר. השניים ערערו לבית-המשפט המחוזי רק על הרשעתם בגין שימוש בקרקע חקלאית למגורים, אך ערעורם נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענתם העיקרית בבקשה זו היא כי המקרה מעורר שאלה כללית בדבר אחריותו הפלילית של מי שהשתמש במבנה למגורים קודם להכרזת הקרקע שעליה הוא יושב כקרקע חקלאית.
דין הבקשה להידחות. הערכאות הקודמות קבעו כי המבנה היה נטוש מאז נרכש על-ידי המבקש 1 ועד לשנת 1997, כלומר הוא לא שימש למגורים בשנת 1987 שעה שהוכרזה הקרקע שעליה יושב המבנה כקרקע חקלאית. בכך העדיפו את גרסת המשיבה על-פני גרסת המבקשים שהמבנה היה מאוכלס מאז נרכש על-ידי אבי המשפחה. משקבעו זאת, כעניין שבעובדה, אין מתעוררת עוד השאלה המשפטית הכללית שעליה השליכו המבקשים את יהבם. יתר טענות המבקשים הן טענות של ערעור, אך משלא עלה בידם להצביע על עילה למתן רשות ערעור ממילא אין מקום לדון בהן.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ד בטבת תשס"ד
(18.1.2004).
ש
ו פ ט