רע"פ 442/08 לאון שלום נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה באילת (ת 1897/07) בגין עבירת נסיעה במהירות העולה על המהירות המירבית המותרת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 4.4.2007 נתפס המבקש כאשר הוא נוהג במהירות של 160 קמ"ש בכביש 90 (הוא כביש הערבה), מקום בו המהירות המירבית המותרת הינה 90 קמ"ש בלבד.

ביום 3.7.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה באילת (כבוד סגנית הנשיא ר' גליקליס ) את המבקש, על בסיס הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך של 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמישה עשר חודשים (בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית אשר ריצה); ופסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים, וזאת למשך שלוש שנים.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר – שבע (ע"פ 4357/07).

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ) דחה את הערעור, בקובעו כי אין לקבל את גרסת המערער לעניין דחיית בית משפט השלום לתעבורה את בקשתו לדחות את מועד הדיון לצורך הסדרת ייצוגו; זאת לאור העובדה כי השתלשלות עניינים זו לא מצאה את ביטויה בפרוטוקול, והמבקש אף לא הגיש כל בקשה לתיקון הפרוטוקול. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לפיה לא הבין כי הוא מודה; זאת לאור הגרסה שהעלה המבקש במהלך הטיעונים לעונש, לפיה הרכב בו נהג הינו רכב חדש, ומשכך אין חשים כי הוא נוסע מהר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקש נהג במהירות גבוהה ביותר, העולה ב – 70 קמ"ש על המהירות המירבית המותרת, דבר שהיה בו כדי להשפיע על יכולתו לשלוט ברכבו. באופן זה, היווה המבקש סכנה לעצמו ולאחרים. יתרה מכך, למבקש 21 הרשעות קודמות, לרבות בעבירת נהיגה בחוסר זהירות ועבירת אי ציות לתמרור. בנסיבות אלו, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בחומרת העונש שהושת על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטני ומצדיקה קיום דיון ב"גלגול שלישי". כן טוען המבקש כי עניינו הינו מסוג המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש. בהקשר זה, מציין המבקש, כי עונש הפסילה שהושת עליו פגע קשות במקור פרנסתו, בהיות עיסוקו בחלוקת סחורות. לגופו של עניין, טוען המבקש כי במועד הקראת כתב האישום בפניו, כנשאל לתגובתו לכתב האישום, הודיע לבית המשפט על רצונו בייצוג ולפיכך ביקש לדחות את הדיון. לגרסתו, אחר שבקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט, ובהעדר הבנה משפטית בהיותו הדיוט, הודה בעובדות כתב האישום, אך בשל העובדה כי לא היה מודע לקיומה של אפשרות אחרת. המבקש מוסיף וטוען כי השתלשלות עניינים זו לא בא זכרה בפרוטוקול הדיון, לאור העובדה כי העומס הרב השורר בבתי המשפט לתעבורה יוצר מצב, לפיו בפרוטוקול הדיון נכתבים חצאי דברים ומשכך הוא אינו משקף נכונה את מהלך הדיון.

המשיבה מצידה טוענת כי אין עניינו של המבקש מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני ומצדיקה קיום דיון ב"גלגול שלישי". עוד טוענת המשיבה כי טענתו של המבקש לעניין סירובו של בית המשפט להיעתר לבקשתו לדחיית מועד הדיון לשם הסדרת ייצוגו אינה מוצאת את ביטויה בפרוטוקול והמבקש אף מעולם לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול. המשיבה מוסיפה ומציינת כי היה באפשרותו של המבקש להסדיר את עניין ייצוגו במשך שלושת החודשים שחלפו ממועד קבלתו את כתב האישום וההזמנה לדיון ועד קיום הדיון בפועל. משבחר המבקש שלא לעשות כן, רשאי היה בית משפט השלום לדחות את בקשתו לדחיית מועד הדיון. לבסוף, טוענת המשיבה כי לאור נסיבות המקרה, אין בעונש שהוטל על המבקש משום עונש בלתי סביר החורג ממדיניות הענישה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, לא מצאתי כי קיימת כל סטייה ניכרת מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת עליו. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

טענת המבקש לפיה סירב בית המשפט להיעתר לבקשתו לדחיית הדיון לצורך הסדרת ייצוגו, לא בא זכרה בפרוטוקול הדיון. משנמצא כי פרוטוקול הדיון אינו משקף טענה זו והמבקש לא הגיש כל בקשה לתיקון הפרוטוקול, חזקה היא כי הפרוטוקול משקף את מהלך האירועים כהווייתם.

אף טענת המבקש לעניין העדר מודעותו והבנתו את ההליך המשפטי, אשר עמדו לגרסתו בבסיס הודאתו, דינה להידחות. בית המשפט המחוזי נדרש לטענה זו וקבע כי הגרסה שהעלה המבקש במהלך הטיעונים לעונש אינה תומכת בה. איני מוצא כי נפל פגם בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות ערכאת הערעור בה.

לפני בית המשפט המחוזי עמדו כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות העובדה כי

המבקש נהג ברכבו במהירות העולה ב – 70 קמ"ש על המהירות המירבית המותרת, תוך שהוא מהווה סכנה ממשית לעצמו ולזולתו. לא זאת, אף זאת, בפני בית המשפט המחוזי עמד עברו התעבורתי המכביד של המבקש, בדמות 21 הרשעות קודמות, לרבות בעבירות נהיגה בחוסר זהירות ועבירת אי ציות לתמרור. אי לכך איני מוצא מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.