רע"פ 4502/06 אורי יעקובוביץ נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בגין עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; וכן עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

המבקש, יהודית לרנר ובניה מיכאל ובועז (להלן: יהודית, מיכאל ובועז או המתלוננים) היו הבעלים המשותפים של מקרקעין ברמת השרון. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש חתם ביום 10.1.97 על הסכם איזון וחלוקה (להלן: הסכם האיזון) עם יהודית ומיכאל, לפיו העבירו בני משפחת לרנר למערער 160 מ"ר מתוך החלק שבבעלותם, תמורת סכום מוסכם. בנה הנוסף של יהודית, בועז, חתם על ההסכם במועד מאוחר יותר. הסכם נוסף שנחתם בין יהודית למבקש הינו הסכם קומבינציה, לפיו המבקש יבנה עבור בני משפחת לרנר קוטג' על קרקע ששטחה 500 מ"ר השייכת למשפחת לרנר ובתמורה יקבל את אחת היחידות של הקוטג' (להלן: הסכם הקומבינציה). עוד נכתב בהסכם, כי המבקש לא ירשום לטובתו הערת אזהרה עד לסיום הבנייה על הקרקע וכן כי המבקש ישא בתשלומי מיסים, לרבות מס שבח על העסקה.

עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש זייף את שני המסמכים בכך שלהסכם האיזון הוסיף חתימה הנחזית להיות חתימה של בועז, וזאת שלא בהסכמתו. בנוסף, מחק את כתובתם של בני משפחת לרנר ורשם, במקומה, את כתובתו שלו. את הסכם הקומבינציה זייף בכך שמחק את המלים "הערת אזהרה" ו"מס שבח". כמו-כן, גם בהסכם זה הוסיף המבקש חתימה הנחזית להיות חתימתו של בועז. ביום 31.12.97, הגיש המבקש בקשה לרישום הערת אזהרה לטובתו בלשכת רישום המקרקעין וצירף לבקשה את המסמכים המזויפים שערך. בטופס הבקשה, כתב המבקש את כתובתו שלו, במקום המיועד לרישום כתובתם של המתלוננים. על סמך המסמכים המזויפים, נרשמה לטובת המבקש הערת אזהרה על חלקתם של בני משפחת לרנר.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ז' הדסי-הרמן) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 20.1.04 עונש של מאסר על-תנאי של שישה חודשים, והתנאי שלא יעבור כל עבירה אשר יש עמה מרמה או הונאה על-פי הוראות חוק העונשין במשך שלוש שנים, קנס בסך 10,000 ש"ח ותשלום פיצוי למתלוננים, יהודית ובועז, בסך 15,000 ש"ח לכל אחד מהם. בית-משפט השלום לא קיבל את הסבריו של המבקש לזיופים שבוצעו בהסכמים וקבע, כי עדותם של המתלוננים, בניגוד לעדותו של המבקש, מהימנה עליו.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ור' בן-יוסף) דחה את הערעור וקיבל את הממצאים העובדתיים של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש לעניין הגנה מן הצדק, שהתבססה על הטענה לפיה התביעה מסרה את תיק החקירה לבועז וקבע, כי רק תיק לשכת רישום המקרקעין הועבר למתלוננים וכי בהעברתו לא נגרם למבקש עיוות דין. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש לא עמד בנטל הדרוש על מנת להוכיח את גרסתו, לפיה השינויים במסמכים נערכו בהסכמתה של יהודית וכי גרסה זו אינה סבירה בעיניו. כמו-כן, לא התקבלו הסבריו של המבקש לעניין הרישום השגוי של כתובות המתלוננים על גבי טופס הבקשה לרישום הערת האזהרה.

מכאן בקשת הרשות שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש טענות רבות לעניין הרשעתו וכן טענות לגבי גזר-הדין. בין היתר, טוען המבקש, כי העובדה שתיק החקירה הועבר לבועז פגעה בזכותו למשפט הוגן וגרמה לו עיוות דין ועל-כן יש להעניק לו הגנה מן הצדק. לביסוס טענה זו, מבקש המבקש מבית-משפט זה לאשר את הוספתה של ראיה נוספת לתיק, אשר מוכיחה שגם עדויות המבקש הועברו לידיו של בועז, ולא רק תיק לשכת המקרקעין, כפי שטוענת המשיבה. בנוסף, חוזר המבקש על טענתו, לפיה השינויים בהסכמים נעשו בהסכמתה של יהודית וכי הערכאות הקודמות שגו בכך שקבעו, כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש על-מנת להוכיח את הגנתו בעניין זה. עוד טוען המבקש, כי עסקת הקומבינציה לא העניקה לו כל ערך מוסף בזכויותיו על הקרקע וכי הוא מעולם לא בנה על מגרשם של המתלוננים ולכן לא הייתה לו כוונה פלילית או מניע לבצע את המעשים המיוחסים לו. לעניין גזר-הדין, טוען המבקש כי יהודית אינה מתלוננת בתיק זה ולכן טעה בית-משפט השלום בקובעו כי עליו לשלם לה פיצוי. כמו-כן, טוען המבקש, כי לבועז לרנר לא נגרם כל נזק עקב מעשיו ולכן לא מגיע לו כל פיצוי. מעבר לטיעונים לגבי פסק-דינו של בית-משפט קמא, טוען המבקש אף לעניין ההחלטה שלא לאפשר לו להוסיף ראיה חדשה בשלב הערעור. לטענת המבקש, הראיה החדשה – הסכם שיתוף בין המבקש למתלוננים – הינה חיונית על-מנת להוכיח, כי לא היה לו מניע לבצע את המעשים המיוחסים לו, היות והוא לא בנה על שטחם של המתלוננים.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית ואינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, סבור בא-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להדחות. לעניין טענת המבקש בדבר ההגנה מן הצדק, מקבל בא-כוח המשיבה את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה רק תיק לשכת רישום המקרקעין הועבר לבועז, ולא כל חומר החקירה וכי לא נגרם למבקש עיוות דין. בא-כוח המשיבה סבור, כי אין לקבל בשלב זה את הראייה החדשה שמציג המבקש על-מנת להוכיח את טענתו היות ובין היתר, לא ניתן לבדוק את מהימנותו של המסמך. המבקש, כך נטען, יכול היה להגיש ראיה זו בעת הדיון בערכאות הקודמות וממילא קבלת הראיה לא הייתה משפיעה על מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לעניין זה. לעניין טענותיו של המבקש, לפיהן השינויים בהסכם הקומבינציה נעשו בהסכמת המתלוננים, מסתמך בא-כוח המשיבה על קביעתו של בית-המשפט המחוזי בנושא, לפיה גרסתו של המבקש אינה סבירה. בא-כוח המשיבה טוען, כי אין לקבל את הראיה החדשה שביקש המבקש להציג, בדבר הסכם השיתוף, היות וניתן היה להגישה בשלב הדיון בערכאה הדיונית וכן, כי היא אינה רלוונטית היות והמבקש לא הואשם בכך שבנה על חלקת המתלוננים. לעניין השגותיו של המבקש על גזר-הדין, טוען בא-כוח המשיבה, כי טענות לגבי העונש אינן מצדיקות רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, וכן כי צדק בית-משפט השלום בהחלטתו לגבי מתן פיצוי ליהודית ולבועז.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לך, דין הבקשה לדחות אף לגופו של עניין. לעניין טענת ההגנה מן הצדק, מסכים אני עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי כל תיק החקירה המקורי הועבר לידי המתלוננים וכי עקב העברת חומרי החקירה למתלוננים נגרם לו עיוות דין המצדיק את ביטולו של כתב האישום. ביטול כתב אישום מן הטעם של הגנה מן הצדק הינו צעד קיצוני הנעשה רק במקרים בהם ישנה פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (טרם פורסם)). איני סבור כי המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקה שימוש בצעד קיצוני זה.

זאת ועוד, הראיה אותה מבקש כעת המבקש לצרף על-מנת לבסס את טענתו בעניין זה, אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה להצגת ראיה נוספת במסגרת הדיון בערכאת הערעור, היות ואין בה כדי להשפיע על המסקנה אליה הגעתי (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289, 290 (להלן: עניין פופר )).

מרבית טענותיו הנוספות של המבקש לעניין הכרעת הדין הינן טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי. לעניין התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית נקבע בעניין אחר כך:

"כידוע, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה הייתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים, כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם, היא הקובעת (ע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)."

המקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי, שלא לקבל את הראיה בדבר הסכם השיתוף, אותה ביקש המבקש לצרף בעת הדיון בפניו, עולה בקנה אחד עם התנאים לקבלת ראיה נוספת בשלב הערעור שפורטו בעניין פופר . כוונתו של המבקש להוכיח בעזרת ראיה זו, כי לא בנה דבר על חלקתם של המתלוננים, אין בה כדי להשפיע על תוצאת הדיון, היות והמבקש ממילא לא הואשם בביצוע מעשה זה.

טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש, אף בהן אין כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש על-ידי בית-משפט השלום הינו עונש ראוי. בצדק חויב המבקש בתשלום פיצויים למתלוננים, אשר נגרם להם נזק בעקבות מעשי הרמייה שלו. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.