רע"פ 4542/12 ברק שמני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופטים

נ' בן אור, ר' יעקובי ור' וינוגרד ) בעפ"ת 13932-03-12, מיום 16.05.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, אשר ניתן ע"י כב' השופט סג"נ י' ריבלין , ביום 25.11.2009. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהושת עליו בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים.

ההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירת גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

בכתב האישום נטען כי ביום 05.11.2005, בסמוך לשעה 05:10, נהג המבקש בכביש תל אביב –ירושלים , מכיוון תל אביב לכיוון ירושלים, בדרכו חזרה הביתה מבילוי בדיסקוטק. המבקש נהג ברכבו לאחר ששתה 0.33 ליטר

בירה, בסמוך לשעה 02:00, והיה ער כל הלילה.

עוד צוין בכתב האישום, כי הכביש הרלוונטי, כולל שני נתיבים ברוחב 3.8 מטרים כל אחד, לכל כיוון נסיעה, ורוחב השול עד למעקה הבטיחות, הוא 3 מטרים .

הכביש היה רטוב מגשם, אך תאורת הכביש פעלה " והאירה היטב את הכביש ".

המבקש נהג ברכב למרות עייפותו, ובסמוך לשעה 05:15 נרדם. כתוצאת מכך סטה ימינה והתנגש בעוצמה עם חזית רכבו, בחלק האחורי של רכב אחר, בו נהג איתן בן שימול (להלן:" המנוח ").

כתוצאה מהתאונה, נזרקו שני כלי הרכב ימינה, פגעו במעקה הבטיחות, ונהדפו חזרה אל הכביש. בעקבות הפגיעה הקשה, נפצע המנוח באורח אנוש, ונפטר מפצעיו בדרכו אל בית החולים. המבקש נפצע באורח קל, ופונה באמצעות אמבולנס אל בית החולים אסף הרופא.

3.

ביום 18.07.2011, לאחר משפט הוכחות, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה המיוחסת לו.

בית המשפט קבע כי המבקש נרדם בעת הנהיגה, וזאת עפ"י אמירתו הספונטנית, שנמסרה בבוקר שלאחר התאונה, לראש מחלק תאונות דרכים במחוז מרכז (ת/2). לעניין אופן התרחשות התאונה, קיבל בית המשפט את עדות בוחן התנועה, כי התאונה אירעה בשול הכביש, ודחה את התיאוריה החלופית שהעלתה ההגנה, לפיה רכבו של המנוח סטה ימינה לשול, התנגש בגדר הבטיחות או בשפת גדר הבטיחות, חזר שמאלה למסלול הנסיעה, ורק אז פגע בו רכבו של המבקש. עוד הדגיש בית המשפט, כי גם אם התאונה היתה מתרחשת כגרסת ההגנה, גם אז לא היה מנוס מהמסקנה,

כי זו התרחשה באשמת המבקש. אשר לעובדה, כי המנוח נהג בשכרות, קבע בית משפט קמא, כי אין קשר בינה לבין נסיבות התאונה.

4.

במסגרת גזר הדין נתן בית המשפט את דעתו על הרשעותיו הקודמות של המבקש, בהן שתי הרשעות בגין עבירות שבוצעו לאחר מועד קרות התאונה, האחת בגין נהיגה בשכרות, והאחרת, נהיגה במהירות. כן קבע בית המשפט כי הימשכות ההליכים בנסיבות דנן נעוצה, בעיקרה, בהתנהלות ההגנה. לקולא, התחשב בית המשפט במצבו הנפשי של המבקש לאחר התאונה, כפי שעלה מהעדויות שנשמעו בפניו במהלך הטיעונים לעונש.

לאור האמור, גזר בית משפט השלום לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים שלא יעבור עבירה של נהיגה בפסילה או נהיגה ללא רישיון נהיגה, שאינו תקף מעל שנה; ופסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 10 שנים.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורו, על שני חלקיו, נדחה.

בית המשפט המחוזי קבע, כי הוא מקבל את מסקנת בית משפט קמא, לפיה שני התרחישים (תרחיש התאונה כפי שנקבע בהכרעת הדין והתרחיש המוצע על-ידי ההגנה), מובילים לאותה מסקנה, בדבר הרשעת המבקש. לאור זאת, ציין בית המשפט המחוזי, כי, אין צורך לקבוע מה היה התרחיש הספציפי לקרות התאונה.

בית המשפט המחוזי אף קבע בפסק דינו, כי הערעור על הכרעת הדין אינו יכול להבנות מאמירת בית המשפט קמא, לפיה הוא מעדיף את גרסת בוחן התנועה, משום נסיונו ב" תיקים אחרים ולאור עדות הבוחן האמינה " עליו. לגישתו של בית המשפט המחוזי, משמעות הדברים היא כי מסקנת בית המשפט לתעבורה מבוססת על קבלת עמדת הבוחן,

אשר מולה לא הוגשה חוות דעת נגדית.

בית המשפט המחוזי הבהיר בנוסף, כי ראיה למסקנה לפיה נרדם המבקש, עובר להתרחשות התאונה, ניתן למצוא גם ברישום בתיקו הרפואי של המבקש ובהודעתו שנגבתה בבית החולים (ת/9), ולא רק בדברים שמסר בבוקר שלאחר התאונה, בעת שהותו בבית החולים (ת/2), מאחר ש" קיימת בעייתיות למצוא במוצג ת/2 חיזוק למסקנה..בשל נסיבות גבייתו ".

בשולי פסק הדין התייחס בית המשפט להסברי ההגנה בדבר הימנעותה מהגשת חוות דעת נגדית לדו"ח בוחן התנועה, וקבע כי להגנה היתה הזדמנות ראויה להתגונן, וכי לא נפל פגם בהתנהלות בית משפט קמא בעניין זה, ולא קופחה הגנתו של המבקש.

אשר לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי רשלנות המבקש מצוייה במדרג גבוה, ואין טעם ראוי להתערבות בגזר הדין שהושת עליו. על אחת כמה וכמה, כאשר התברר כי שהמבקש עבר עבירה חמורה של נהיגה בשכרות, בעוד מתנהל משפטו בעבירה דנן.

הבקשה

6.

בבקשה שלפניי, אשר הוגשה ע"י ב"כ המבקש, עו"ד דוד וינצקי, נטען, לעניין הכרעת הדין, כי יש לדחות את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה שני התרחישים האפשריים לקרות התאונה מובילים לאותה מסקנה, כי המבקש הורשע כדין. זאת, משום שאם התאונה התרחשה עפ"י גרסת ההגנה, אזיי מדובר בתאונה פתאומית ובלתי נמנעת, שהמבקש אינו אשם בה. עוד נטען בבקשה, כי בית המשפט לתעבורה, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, לא נתנו משקל ראוי לאפשרות קיומו של התרחיש השני. זאת, אף שבוחן התנועה אישר בעדותו בבית המשפט, כי התרחיש המוצע ע"י ההגנה, הינו תרחיש אפשרי. עוד נטען, כי עצם האפשרות כי קיום תרחיש נוסף, משמעה ספק סביר בדבר אשמתו של המבקש, שאמור להוביל לזיכויו.

ב"כ המבקש הוסיף וטען כי טעה בית משפט המחוזי, כאשר לא הסיק את המסקנה המתבקשת מקביעתו, לפיה קשה למצוא באמירה הספונטנית של המבקש בבית החולים (ת/2), חיזוק למסקנה כי נרדם טרם התאונה, וזאת משום נסיבות גבייתה. תחת זאת בחר בית המשפט המחוזי להסתמך על דברים שהמבקש אמר, לכאורה, לרופאיו, שהינן בגדר עדויות שמיעה. בית המשפט המחוזי טעה, בנוסף, כאשר הניח כי האמירות המופיעות בתיק הרפואי נכתבו, על יסוד דברים שהמבקש מסר לרופאיו, וכי " אין שום אינדיקציה לכך שהרופאים יכלו לשאוב מידע זה ממקורות אחרים ". מלבד העובדה כי האמרות הללו הינן עדויות מפי השמועה, הן מבוססות, כך לטענת ב"כ המבקש, על טעות שנפלה בדו"ח מד"א. ב"כ המבקש הוסיף עוד, כי אין גם לראות בהודעת מרשו, שנמסרה ארבעה ימים לאחר התאונה, משום ראיה לאשמתו, משום שבאותן נסיבות היה המבקש פצוע ומבולבל.

ב"כ המבקש הבהיר בבקשה לרשות ערעור, כי הוא נמנע מהצגת חוות דעת נגדית לדו"ח הבוחן, משום שהוא הסתפק בחקירתו הנגדית הממושכת של בוחן התנועה. יחד עם זאת, הגנת המבקש נפגעה משום שבית משפט השלום לתעבורה התעלם מהמסקנות שעלו מהחקירה הנגדית, והעניק פרשנות משלו לעדות בוחן התנועה. זאת, תוך שהוא עושה שימוש בנסיונו מתיקים אחרים, מבלי שניתנה למבקש הזדמנות להוכיח, כי פרשנותו של בית המשפט לגבי ממצאי הבוחן, הינה מוטעית.

7.

אשר לגזר הדין, טען ב"כ המבקש, כי בית משפט המחוזי טעה כאשר קבע כי מעשי המבקש מהווים רשלנות במדרג גבוה, כאש קיים ספק אם מדובר ברשלנות כלל. כמו כן , לא ניתן משקל לפסיקה שהוצגה מטעם המבקש, המעידה על מקרים בהם הוטלו עונשים חמורים פחות בנסיבות דומות, ואף במקרים בהם לא היה ספק בדבר אשמת הנהג המעורב בתאונה.

עוד נטען כי אי התערבות בגזר הדין, משום ביצוע עבירות אחרות על-ידי המבקש, בגינן הוא ריצה את העונש,

כמוה בענישה כפולה, האסורה בדין הפלילי.

דיון והכרעה

8.

כלל ידוע הוא כי קבלת רשות לקיים בירור משפטי בפני ערכאה שלישית שמורה לנסיבות מיוחדות, בהן מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, וזו תינתן במשורה [לעניין זה ראו

103/82 ע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)123 (1982) וכן רע"א 3646/12 מלכה נ' קצין התגמולים

(לא פורסם, 11.06.2012)]. במקרה דנן, אינה הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית, מעבר למחלוקות העובדתיות, שנדונו ונבחנו כדבעי, בשתי הערכאות הקודמות.

9.

קבלת הבקשה תחייב, בעיקרו של דבר, את התערבותו של בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י בית משפט השלום לתעבורה , כאשר " כלל נקוט הוא מלפנינו, וכמובן אין בכך משום החידוש, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות " [ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012)] .

על הקושי הניצב בפני ערכאת הערעור, לעמוד על טיב הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית , כבר נאמר כי " שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו, ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו" [ מרדכי

קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים " הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)]. דברים אלה נכונים, ביתר שאת, לגבי ערכאת ערעור שניה.

בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבותו של בית משפט זה, שכן, אין לפנינו אחד מאותם " מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו, לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש רשות לערער " [ שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 216 (מהדורה שנייה, 2008)].

10.

למעלה מן הדרוש, אציין כי יש לדחות את הערעור גם לגופו של עניין. הכרעת הדין של בית משפט השלום לתעבורה מבוססת, בעיקרה, על עדותו של בוחן התנועה, בצרוף הדו"ח שערך בדבר נסיבות התאונה ובדיקת התאמת הנזקים שביצע. עדות זו תומכת בגרסת המאשימה בדבר אופן התרחשות התאונה. בית משפט השלום לתעבורה לא התעלם מהגרסה החלופית שהציעה ההגנה, ומתגובתו של בוחן התנועה לאפשרות זו. יחד עם זאת, הוא קבע, ובית משפט המחוזי לא חלק על כך, כי גם בהתאם לגרסת ההגנה, ועל בסיס הממצאים שנאספו בזירת התאונה, הגורם להתרחשות התאונה היה המבקש. במילים אחרות, על-פי כל אחת מהגרסאות האפשריות להתרחשות התאונה, לא התעורר ספק, בעיני הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, בנוגע לאשמת המבקש. עם זאת, ראוי לציין כי לשיטתו של בית המשפט לתעבורה, התאונה התרחשה, הלכה למעשה, כגרסת התביעה. זאת, משום שלא אותר כל ממצא פיזיקלי על מסלול הנסיעה, להבדיל ממצאים שנתגלו על שולי הכביש, ואף לא היה כל סימן לסטיית רכבו של המנוח ממסלולו. אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלה.

עוד אבהיר, כי למבקש היה יומו בבית המשפט קמא, שכן חוקר התנועה נחקר ע"י בא-כוחו ממושכות ולאורך שלוש ישיבות, והמבקש לא ביקש להגיש חוות דעת נגדית, אשר תסתור את מסקנותיו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי נפגעה הגנתו של המבקש.

העובדה, כי בית המשפט המחוזי של ערעור תמך את המסקנה, בדבר הרדמותו של המבקש עובר לתאונה, בראיות נוספות שהוצגו בפני בית המשפט לתעבורה, ושעליהן חולק המבקש, אינה מכרסמת בתוקף הרשעתו. לא ראיתי כל פגם בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על הודעת המבקש (ת/9), כראיה מחזקת, אשר נמסרה ארבעה ימים לאחר התאונה, ובה, הסיק הוא עצמו, כי נרדם עובר לתאונה. עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית המשפט לתעבורה מעלה, כי ב"כ המבקש לא הסתייג מתוקף ההודעה, בעת שזו הוגשה לבית המשפט קמא, כראיה.

11.

לא מצאתי גם מקום להתערבות בגזר הדין שהושת על המבקש בבית משפט השלום לתעבורה, ואושר ע"י בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה [ראו, בין רבים אחרים,

רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.02.2012) וכן רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012)]. בהתייחס לעבירה שעניינה גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים, קבעה ההלכה הפסוקה כי יש להשית, על מי שמורשע בביצוע עבירה זו, עונש של מאסר בפועל [ראו, למשל, רע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.03.2011)].

12.

בנסיבות דנן, וכפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עבר המבקש את העבירה בדרגת רשלנות גבוהה. הערכאה הדיונית שקלה את נסיבות ביצוע העבירה ואת תוצאתה הטראגית, וכן את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלו, אל מול נסיבותיו האישיות של המבקש, וערכאת הערעור לא ראתה כל הצדקה להתערב באיזון שנעשה, בין כלל השיקולים השונים .

13.

ועוד, במסגרת הטיעונים לעונש, הובהר כי לחובת המבקש עומדות 12 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, כאשר הוא הורשע בשתי עבירות תעבורה חמורות, נהיגה בשכרות ונהיגה במהירות מופרזת, בזמן שהתנהל משפטו, מושא בקשה זו. עובדה זו מחזקת את המסקנה, כי לא היה כל מקום להתערב בגזר הדין שהושת על המבקש, כפי שסבר גם בית המשפט המחוזי.

אכן, המבקש ריצה את עונשו בגין עבירות נוספות אלו (מפרוטוקול הדיון מיום 8.11.2011 עולה כי בעקבות הרשעתו בשתי העבירות נפסל רישיונו של המבקש, ובגין הנהיגה בשכרות גם הושת עליו שירות לתועלת הציבור). ואולם, בעת שקילת גזר הדין, מותר ואף רצוי להתחשב בעברו התעבורתי של נאשם, קל וחומר כאשר המבקש ביצע את העבירות האמורות , בעת שהתנהל משפטו בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות. התנהגותו זו של המבקש, מהווה ראיה לכך כי הוא לא הפנים את חומרת מעשיו, ואת חשיבות השמירה על כללי הזהירות, בעת נהיגה בכביש .

14.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

בנסיבות דנן נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. המבקש יחל בריצוי עונש המאסר ביום 17.06.2010, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.