פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4557/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה בן זכאי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.4.08 בע"פ 3058/08 שניתנה על ידי כבוד השופט כ'
סעב
בשם המבקש:
בעצמו
בשם המשיבה:
עו"ד אושרה פטל
החלטה
ראשיתה של הפרשה בה עוסקת הבקשה שבפניי הינה בדו"ח תעבורה מיום 7.8.2004 על סך 750 ש"ח, בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת שנעברה ברכב שמספרו 4995625. יצוין כי בחלוף הזמן תפח קנס זה, ונוספו לו תוספות פיגורים.
כפי שעולה מהמסמכים המצורפים לבקשה, המבקש, אשר לטענתו לא ביצע את העבירה נשוא הדו"ח, הגיש ביום 6.3.2007 בקשה למשטרת ישראל להסבת הדו"ח על שמו של אחר, שכן לטענתו הרכב שבו נעברה העבירה אינו בבעלותו או בחזקתו, וכי מדובר במונית שהוא אך המחזיק בזכות הציבורית למספרה הרשום. בקשתו נדחתה מכיוון שהוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס.
ביום 17.4.2007 הגיש המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בנתניה בקשה להישפט באיחור לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), שכן לטענתו משעה שקיבל את הדו"ח פנה מספר פעמים למחזיק ברכב בכדי לברר מי ביצע את העבירה נשוא הדו"ח, אך לא הועיל.
ביום 23.4.2007 קבע בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' יציב ) כי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות את קיום המשפט לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן לא התרשם כי המבקש עשה כל שניתן כדי להישפט בגין הדו"ח נשוא הבקשה.
על החלטת בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2305/07).
ביום 4.7.2007 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' פינקלשטיין ) את הערעור בקבלו את טענת המבקש לפיה לא נתבררה סוגיית בעלותו על הרכב, שכן הוא אך הבעלים של מספרה הרשום של המונית. משכך, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק להמשך דיון בבית משפט השלום.
ביום 15.1.2008 דחה בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' יציב ) בשנית את בקשתו של המבקש על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, בקבעו כי היה עליו, מיד כשקיבל את הדו"ח, להגיש בקשה למשטרה לבטלו, בתוך 90 ימים, ואילו המבקש לא עשה כן.
על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש בשנית לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3058/03).
ביום 30.4.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב ) את ערעורו של המבקש, בקבעו כי אין מחלוקת שהמערער ידע על קיום הדו"ח אך נמנע מלהסדירו במשך שנים, כך שאין לו להלין אלא על עצמו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כי יש לאפשר לו להישפט באיחור שכן אין הוא הבעלים האמיתי של הרכב וכי הותרת ההרשעה בעינה תגרום לו עיוות דין שכן יהיה עליו לשאת באשמה אשר אינה רובצת על כתפו אך ורק בשל נהלים לקויים של משרד התחבורה.
מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, משאין היא מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה היענות לבקשה למתן רשות ערעור. במקביל טוענת המשיבה כי ההחלטה לדחות את בקשתו של המבקש הינה סבירה ומוצדקת.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. משקיבל המבקש דו"ח תעבורה הרשום על שמו, בגין עבירה אשר לטענתו לא בוצעה על ידו, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לאדם אחר. המבקש נמנע מלעשות כן ורק ביום 6.3.2007 – מעל לשנתיים מעת ביצוע העבירה וזמן רב לאחר שנודע למבקש על קיומו של הדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלו, וחרף טענותיו האחרות של המבקש, צדק בית המשפט לתעבורה משדחה את הבקשה להישפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ה' בחשון התשס"ט (3.11.2008).
ש ו פ ט