רע"פ 1260/09 עאטף סעיד שלבי נ. מדינת ישראל

ביום 29.11.2006 בשעה 10:50 לערך, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכבו ופונה ימינה לכביש מספר 70 לכיוון יוקנעם מכביש מספר 652, מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות, עבירה לפי תקנה 83ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. למבקש ניתנה הודעת תשלום קנס בסך 250 ש"ח אותה היה עליו לשלם תוך 90 ימים, אלא אם כן יודיע על רצונו להישפט על ביצוע עבירה זו בתוך תקופת זמן זו.

ביום 11.5.2008 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להישפט לבית המשפט לתעבורה בנצרת (תת"ע 49-05-08). ביום 13.5.2008 דחה בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ח' סבאג ) את הבקשה. ביום 18.5.2008 דחה בית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעיל.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"א 155/08). ביום 8.7.2008 מצא בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' גלפז ) כי למבקש לא ניתנה זכות הטיעון, והורה על השבת הדיון לבית המשפט לתעבורה לצורך דיון בבקשה לגופה במעמד הצדדים.

בפני בית המשפט לתעבורה טען המבקש כי לא שילם את הדו"ח מאחר ולא הבין את האמור בו, עקב קשייו בקריאת השפה העברית, ועקב כך, מספר ימים לאחר קבלת הדו"ח, ביקש לפנות לבנו שיתרגם אותו עבורו אך גילה שהדו"ח אבד. עוד טען כי בשלב זה פנה לעורך דין לייעוץ וזה האחרון הרגיעו כי יקבל הזמנה נוספת למשפט בדואר, ואין הוא צריך לדאוג. משכך גרס המבקש כי לא הודיע במועד על רצונו להישפט מסיבות מוצדקות וכן כי ייגרם לו עיוות דין, במידה ובקשתו לא תתקבל.

ביום 2.12.2008 דחה בית המשפט לתעבורה את בקשת המבקש. בית המשפט לתעבורה דחה טענות אלו, וקבע כי משניתן למבקש דו"ח תנועה, היה עליו לפעול על פי הוראות הדין, ולפעול לשחזור הדו"ח אם אבד, ולא לקפוא על שמריו כשנה וחצי. בנוסף, בית המשפט לתעבורה מצא כי לא נגרם למבקש עיוות דין, שכן ניתנו לו כל הזכויות והאפשרויות לפנות לערכאות עם טענותיו. עוד ציין בית המשפט לתעבורה כי לבקשה לא צורפו תצהירים של המבקש ושל עורך הדין, שנטען כי נתן לו עצת אחיתופל.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 2003/08). ביום 29.12.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' קולה ) את הערעור, לאחר שהמבקש לא הראה סיבה סבירה לאיחור הרב שבפנייתו לבית המשפט בנוגע לדו"ח, כפי שמחייב סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). אף שבית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתו של המבקש כי על מקרה זה חל סעיף 130ח לחוק סדר הדין הפלילי – הקובע כי ניתן לבטל פסק הדין הניתן בהיעדר הנאשם, אם ישנה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין, משום שהמדובר במקרה זה בעבירת "ברירת משפט" ולא בעבירת "ברירת קנס" – בית המשפט המחוזי בחן טענה זו לגופה ומצא כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי בבקשה להארכת מועד להישפט על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, יש להפעיל שיקולים דומים לאלו שנשקלים בבקשה לביטול פסק דין הניתן בהיעדר, על פי סעיף 130ח לאותו החוק. המבקש טוען כי במקרה הנוכחי ישנה סיבה מוצדקת לכך כי לא הגיש את הבקשה הנוכחית במועדה, וזאת משום שקיבל ייעוץ שגוי על ידי עורך דין ועקב נסיבותיו האישיות לא היה יכול לברר בכוחות עצמו כיצד עליו לפעול. זאת ועוד, לטענתו יש לתת לו לשטוח את טענותיו לפני בית המשפט ולהיעתר לבקשתו, כדי שיוכל להוכיח את חפותו, שאם לא כן ייגרם לו עיוות דין.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות גופא, המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה בהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, משלא שילם המבקש את הודעת תשלום הקנס בתקופה הקבועה לכך, ולא הגיש בקשה להישפט במשך אותה תקופה, הרי רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת הקנס.

ואילו סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שבית המשפט יהיה רשאי לקיים משפט לאדם שהגיש בקשה להישפט בגין הודעת קנס שהוגשה לאחר תקופת תשלום הקנס, מנימוקים שיירשמו (ראו רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007)). במקום אחר עמדתי על כך כי:

"משקיבל המבקש דו"ח תעבורה הרשום על שמו, בגין עבירה אשר לטענתו לא בוצעה על ידו, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לאדם אחר... בנסיבות אלו, וחרף טענותיו האחרות של המבקש, צדק בית המשפט לתעבורה משדחה את הבקשה להישפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה." (רע"פ 4557/08 בן זכאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.2008)).

ניתן לראות אפוא כי כאשר בעבירה מסוג "ברירת משפט" עסקינן, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. במקרה שלפניי מכל מקום, עמדו על כך הערכאות הקודמות כי לא השכיל המבקש להוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מסיבות סבירות, שכן היה ביכולתו לברר את טיב הודעת הקנס עוד קודם לכן, ולא ניתנה סיבה הגיונית מדוע פעל להוכיח את חפותו כשנה ושמונה חודשים לאחר מתן הודעת הקנס. על אף שהגיע למסקנה זו, בית המשפט המחוזי אף בחן האם נגרם למבקש עיוות דין לגופו של עניין ולא מצא כי כך הוא, ואף אני לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית.