רע"פ 4563/11 חברת קוסטה קבלנות בע"מ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 38984-04-11, כבוד השופטים י' שפירא , ת' בזק רפפורט ו- ד' מינץ ) מיום 24.5.2011 במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית המשפט השלום בירושלים (ת"פ 34507-11-10, כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן – סגנית הנשיא ).

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו עם המשיבה, בו יוחסו להם 12 עבירות של הגשת דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ), כאשר תשע מתוכן, יוחסו למבקש 2 בצירוף סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים כי המבקשים יודו בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום, כי המבקש 2 ישלם לשלטונות המע"מ סכום של 350,000 ש"ח (מתוכם 75,000 ש"ח כבר הועברו, וליתר נקבע לוח זמנים לתשלום), כי הסכום שהופקד בידי בית המשפט כערבות בסך 25,000 ש"ח יועבר לשלטונות המס בדיון האחרון, וכי המשיבה תסכים לדחיית מועד הטיעונים לעונש אם יעמוד המבקש 2 בלוח התשלומים שנקבע. כן הוסכם, כי המדינה תטען לעונש של שנת מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס ואילו המבקשים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעונש. בית משפט השלום הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן ודחה את הטיעונים לעונש, בעקבות הסדר הטיעון, לינואר 2006. אלא, שבשל נסיעתו של המבקש 2 לירדן נדחו הדיונים ואף הותלו לתקופה ממושכת, כך שאך בעבור כחמש וחצי שנים נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש. במועד זה נתברר כי המבקש 2 לא עמד בלוח התשלומים שנקבע לו והחוב עליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון לא כוסה על ידו. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש הטיל בית משפט השלום על המבקשת 1

קנס בסך 2,000, ועל המבקש 2 הטיל שנת מאסר בפועל (בניכוי 18 הימים בהם ישב במעצר בגין תיק זה), שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח. ערעור אותו הגישו המבקשים על חומרת עונשם לבית המשפט המחוזי נדחה. בדחיית הערעור קבע בית המשפט המחוזי כי העונשים שהוטלו על המבקשים עולים בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, אשר לגביהן נקבע כי יש להדגיש את האינטרס הציבורי ולהתייחס למבצעיהן בחומרה. עוד נקבע כי בית משפט השלום שקל את נסיבותיו האישיות של המבקש 2, כי הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות והגשת כתב האישום היה בעטיו של המבקש 2 ולכן אין לזקוף נסיבה זו לזכותו וכי אין מקום להתערב בעונשים שהוטלו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי בגדרה מלינים המבקשים על חומרת עונשם. לטענתם, בתיק זה עולות שאלות משפטיות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי: האין ניהול התיק במשך למעלה מ-11 שנים מהווה עונש כבד בפני עצמו, אף אם הנאשם תרם להימשכותה של תקופה זו?; האם ראוי להטיל בתיק זה מאסר בפועל לתקופה ממושכת?; האם ראוי שבית המשפט יקבל תסקיר אודות נאשם בבואו לגזור את דינו, בייחוד נוכח נסיבותיו המיוחדות של המבקש 2 בתיק זה; האם לא היה ראוי לאזן את העונש שניתן בתיק זה על ידי הגדלת הקנס ופריסתו וכן על ידי הטלת עונש צופה פני עתיד. במסגרת שאלות אלו מדגיש המבקש 2 את נסיבותיו האישיות ובהן: אופיו הנורמטיבי, עברו הפלילי הנקי, מצבו המשפחתי, מצבו הבריאותי הלקוי בשלו אף נגרם לטענתו העיכוב בהליכים, החרטה שהביע, ניסיונו להסיר את מחדלו, והתקופה הממושכת שחלפה מיום ביצוע העבירות והגשת כתב האישום. בנוסף, מלין הוא על בחירתו של בית המשפט לאמץ את רף הענישה המקסימאלי עליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון ועל אי שליחתו לקבלת תסקיר שירות המבחן בטרם גזירת הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

חרף טענותיהם של המבקשים, בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והם לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי שהתקיימה כל סטייה שכזו. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המבקשים. בייחוד כך כאשר אלו ניתנו במסגרת הסדר טיעון אשר אומץ על ידי בית משפט השלום (ראו למשל: ע"פ 10365/05 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל , פס' ו' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 22.6.2006). בית משפט זה התייחס לא אחת לחומרתן של העבירות בהן הורשעו המבקשים וקבע כי נוכח הנזק הרב שהן טומנות בחובן לכלכלה, למדינה ולמגוון ההיבטים החברתיים הנוגעים בנטל תשלום המיסים, כמו גם הקושי הרב שבחשיפתן, על בית המשפט לתת דגש מיוחד להיבט ההרתעתי שבשיקולי הענישה. בייחוד, כך נקבע, כאשר נעשה שימוש בחשבוניות פיקטיביות, הואיל והן מאפשרות גזילתם של סכומי עתק מן הקופה הציבורית, והשימוש בהן הפך זה מכבר למכת מדינה (ראו: קביעותיי ברע"פ 5823/09 באשיתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2009) והאסמכתאות המובאות שם). במקרה זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נסיבותיו האישיות של המבקש 2 נשקלו, ובהן חלוף הזמן ממועד הגשת כתב האישום שנגרם בעטיו של המבקש 2, ולא נמצא כי יש מקום ליתן עונש הפחות בחומרתו מן העונש לו עתרה המשיבה. ואכן, העונש שנקבע למבקשים הולם את חומרת העבירות ונסיבות המקרה ולא היה מקום להתערב בו.

אשר על כן,

הבקשה נדחית.

תשומת לב שירות בתי הסוהר מופנית למצבו הבריאותי של המבקש 2, ולצורך בקבלת טיפול רפואי מתאים.