ע"פ 10365/05 עאמר אבומדיעם נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.המערער הודה בכתב אישום מתוקן שבו הואשם בהריגה וכן בשיבוש מהלכי משפט. לפי האמור בכתב האישום, ביום 27.12.03 בערב נתעוררה בפארק הלאומי באשקלון תגרה בין חבורת צעירים עליה נמנה המערער, שהיה בן 17 ביום המעשה, לבין ויקטור ניסקין המנוח. עובר לתגרה, בעקבות חילופי דברים של מה בכך, הכה המערער את המנוח, חבט בו ובעט בו. במהלך התגרה נטל המערער סכין ודקר בו את המנוח שתי דקירות – בבטן ובחזה. הדקירה בחזה פגעה בלבו של המנוח וגרמה למותו. המערער זרק את הסכין כדי להעלימה. יצוין כי מלכתחילה הוגש כתב האישום בעבירת רצח (וכן בעבירות נוספות), אך במהלך שמיעת הראיות הושג הסדר הטיעון שתוצאתו הסופית היא לפי האמור.

ב.הסדר הטיעון כלל הסכמה כי התביעה תטען לעונש של שמונה שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי, והנאשם לא יהא מוגבל בטיעוניו לעונש.

ג.(1) בית המשפט המחוזי (הנשיא פלפל והשופטים הנדל ויפה-כץ), בגזר דין מפורט ומנומק, הטיל על המערער שבע שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי.

(2) בית המשפט עיין לצורך גזירת הדין בתסקיר שירות המבחן, שתיאר את רקעו של המערער, ובין השאר את דבריו באשר להיותו נתון ביום המעשה להשפעת סמים ואלכוהול; נאמר גם כי המערער מביע צער כלפי הקרבן ומשפחתו ומוכן לפצותם. לשירות המבחן לנוער לא היתה המלצה טיפולית בנסיבות שבהן כבר בגר המערער ואינו במסגרת לימודית, ונוכח חומרת העבירה. עדי האופי – מתחום הרווחה – סברו כי המערער למד לקח מן המעשה. בית המשפט שיקלל, מזה - את חומרת התופעות של דקירות במהלך תגרות, ומזה –את עברו הנקי של המערער, את שיקולי השיקום והבעת החרטה ונסיבות אחרות שעמדו לזכותו, וגזר את דינו כאמור, תוך שביטא את הצורך בהחמרה בענישה במקרי סכינאות.

ד.(1) בערעור נטען בפי הסניגור המלומד, כי העונש חמור מדי; ראשית, המדובר היה בקטטה שכל הצדדים תרמו לה. שנית, המערער עבר תהליך קשה של שיקום בליווי פסיכולוגי, וגם נאלץ להתאשפז אשפוז פסיכיאטרי; כשלונו היה חד פעמי, וסיכוייו טובים לחיים נורמטיביים; ויש להביא בחשבון את קטינותו בעת המעשה, ואת ההשפעה הקשה על המשפחה ועל חייו.

(2) בתסקיר מעדכן מטעם שירות המבחן נמסר כי תפקודו של המערער בכלאו תקין, והוא מצוי באגף של נקיים מסמים; דווח על קשייו במאסר ועל צערו ותחושת המיסכנות שהוא חש.

ה.גם בפנינו טען עו"ד פלדמן, כי התוצאה הרת האסון נבעה מאישיות לא בוגרת לעת המעשה, אך המערער התעשת והוא ראוי להקלה, ולעונש שלא יהא ברף הכמעט עליון של הסדר הטיעון. מטעם המדינה נטען כי המדובר בחיי אדם שקופדו לשוא, ויש צורך בענישה מחמירה בכגון דא.

ו.בית משפט זה נתקל כמעט דבר יום ביומו במקרים שבהם מונף הסכין בחיכוכים של מה בכך, והתוצאה היא למצער פציעתו של אדם, ובמקרים החמורים אף מתקפדים חיים, כפי שאירע בפרשה עצובה זו. תרומתו של בית המשפט למאבק בסכינאות יכולה להיות בראש וראשונה בהחמרה בענישה במקרים המתאימים; זילות חיי אדם כדומן על פני השדה כפי שנתרבתה בארץ הזאת, מחייבת גישה שעיקרה הרתעה, וגם מי ששיקולי שיקום קרובים ללבו רואה עצמו נאלץ לילך בדרך מחמירה. אכן, בנידון דידן המדובר במי שהיה קטין בשעת המעשה, והמחוקק ייחד לקטינים טיפול מיוחד בתחום הפלילי, כמתבטא בשמו של החוק הרלבנטי, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. ואולם, מנגד ניצבת העובדה הטרגית שניטלו חיי אדם, ועמה הצורך בענישה ראויה בהקשר זה. אוסיף, כי משקיבל בית המשפט קמא את הסדר הטיעון ומשגזר את הדין בגדרי ההסדר, אף אם ברף הגבוה (במקרה דנן לא המירבי), לא ימהר בית משפט שלערעור - מטבע הדברים – להתערב באשר נפסק. זאת, שהרי הצדדים קיבלו עליהם - והדברים אמורים כלפי המדינה כמו כלפי הנאשמים – את גבולות ההסדר כסבירים.

ז.נוכח כל האמור, לא נוכל להיעתר לערעור. אנו מקוים כי המערער, כפי שטען בחום סניגורו, אכן למד את לקח המעשה הקשה, וכי ישוב בתום המאסר והטיפולים לדרך הישרה. באותה מידה אנו מביעים תקוותנו, כי ייצא הקול אל ההורים - "אל תתנו לילדיכם סכין", ואל הצעירים - "אל תצאו מן הבית נושאי סכין", פן תיכשלו בשימוש בו, תפגעו בזולת ותיענשו על כל המשתמע.