ע"פ 4877/07 גאורגי יוחייב נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס :

1.

המערער הורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירת הריגה. בגין הרשעתו נגזרו על המערער 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים. כמו כן הוטל על המערער, בהתאם להסכמתו בהסדר הטיעון, פיצוי בסך 70,000 ש"ח למשפחת המנוח. המערער משיג על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו.

2.

לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש כתב אישום נגד המערער אשר ייחס לו ביצוע עבירת רצח. לאחר שנשמעה רוב פרשת התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום כך שהמערער הואשם בהריגה. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, שהמערער הודה בעובדותיו, ישב המערער ביום 3.8.06 יחד עם אדם בשם איזרו איסקוב (להלן - המנוח ) בבית קפה באור עקיבא. על-פי המתואר, בעודם יושבים בבית הקפה התפתח ויכוח בין השניים. המערער הציע למנוח להמשיך וללבן את הדברים ברכבו שחנה בסמוך והשניים ניגשו לרכב. המערער התיישב במושב הנהג והמנוח התיישב במושב שלידו. כנטען בכתב האישום, עשה אז המנוח תנועת יד לעבר כיס מכנסיו ובאותו שלב הוציא המערער מתוך תא הדלת הסמוכה אליו סכין שאורך להבה כ- 11 סנטימטרים . המערער דקר את המנוח שתי דקירות בבית החזה. דקירה אחת חדרה את בית החזה משמאל וגרמה למותו של המנוח. הדקירה השנייה גרמה לפצע חתך בבית החזה של המנוח.

3.

ביום 1.3.07 הורשע המערער בעבירת הריגה. זאת, כאמור, לאחר שהודה במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום המתוקן. יוער, כי לא הושג הסדר לעניין העונש, לבד מהסכמה כי המערער ישלם למשפחת המנוח פיצוי בסך 70,000 ש"ח. לאור זאת, לאחר ההרשעה וטרם מתן גזר הדין, הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מבחן בעניינו של המערער. המערער תואר בתסקיר כמי שמתקשה לקחת "בעלות" על חלקים תוקפניים באישיותו, כפי שאלו באים לידי ביטוי בביצוע העבירה נשוא ההליך. כמו כן, נוכח העובדה כי המערער הציג עצמו כמי שמנהל אורח חיים נורמטיבי, לא ניתנה המלצה טיפולית בעניינו. ביום 22.4.07 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והושת עליו עונש המאסר שתואר לעיל.

4.

בערעור שלפנינו יוצא המערער נגד חומרת עונש המאסר שנגזר עליו. לטענת המערער, מדובר בעונש החורג מרף הענישה המקובל בהתחשב בנסיבות המקלות הקיימות בעניינו. בהקשר זה, מצביע המערער על העובדה כי אין לחובתו כל עבר פלילי וכי הביע חרטה על מעשיו. המערער טוען כי היה על בית המשפט לתת משקל גם לכך ששילם את הפיצוי למשפחת המנוח עובר למתן גזר הדין וכי לצורך כך מכר את דירת מגוריו. כמו כן, טוען המערער כי עד לאירוע נשוא כתב האישום ניהל חיים נורמטיביים וכי הוא אמון על כלכלתם ופרנסתם של בני משפחתו וילדיו. בנוסף, לטענת המערער, יש מקום להתחשב בכך שהתביעה הסכימה כי מיד לפני שדקר את המנוח סבר המערער בטעות כי המנוח עומד להוציא סכין מכיסו. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על גזר הדין וטוענת כי עונש המאסר שנגזר על המערער משקלל בצורה הולמת בין השיקולים לקולה לבין חומרת המעשה.

5.

דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית רק באותם מקרים בהם טעתה הערכאה דלמטה בעניין שבדין או במקרים בהם העונש שנגזר חורג באופן משמעותי מעונשים שנגזרים במקרים דומים. ענייננו אינו נופל לגדר מקרים אלו. אמנם, בא-כוח המערער הציג בפנינו מספר מקרים בהם נגזרו עונשי מאסר קלים יותר בגין ביצוע עבירת הריגה. ואולם, בכך בלבד אין להצדיק התערבות בגזר הדין. בצדק עמד בית המשפט המחוזי על כך שגזירת עונשו של אדם צריכה להתבצע בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. בענייננו, נטל המערער חייו של אדם על רקע ויכוח סתמי. אין חולק כי חומרת המעשה מצדיקה הטלת עונש מאסר ממושך. רבות דובר בפסיקת בית משפט זה על החשיבות שבענישה מכבידה כאמצעי להתמודדות עם תופעת הסכינאות (ראו, למשל, ע"פ 10365/05 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.6.2006); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.1.2007)). לצד זאת, קיימות במקרה דנא גם נסיבות מקלות, המצדיקות כי העונש שייגזר על המערער לא יהיה ברף העליון הקבוע בדין לעבירת ההריגה. כך, סברתו של המערער בעת האירוע כי המנוח עומד להוציא סכין מכיסו ראויה אכן להישקל לצד הקולה. בנוסף, ניתן להצביע על היעדר עבר פלילי לחובת המערער ועל התרשמות שירות המבחן, כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר שהוצג לפנינו, כי גם בין כתלי הכלא מתנהג המערער בצורה נורמטיבית. בית המשפט המחוזי בחן את כל השיקולים הרלוונטיים באופן מפורש, וגזר עונש המשקף איזון הולם ביניהם. בסופו של דבר יש לזכור כי העונש שהושת אינו קרוב קרבה יתירה לעונש המירבי הקבוע בדין לגבי עבירת הריגה. משכך, איני סבור כי יש מקום להתערב בגזר דינו.

6.

הערעור נדחה.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.