רע"פ 4576/19 אמיר אבו שמאלה נ. מדינת ישראל-רשות המיסים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום , כב' השופטת העמיתה ז' בוסתן וכב' השופט ח' טרסי ) בעפ"ג 1256-05-17 מיום 20.5.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ה' אבו שחאדה ) בת"פ 50819-09-11 מיום 19.3.2017.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בביצוען של 17 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. בבואו לגזור את דינו של המבקש, עמד בית משפט השלום על מדיניות הענישה הנוהגת וקבע כי מתחם העונש ההולם, למכלול העבירות שבוצעו על ידי המבקש, נע בין חודשיים מאסר בפועל (שיכול וירוצו בעבודות שירות) ועד 12 חודשים; וכן קנס הנע בין 7,000 ש"ח ועד 30,000 ש"ח.

2.

המבקש זומן מספר פעמים לממונה על עבודות שירות אך לא התייצב לכל מועדי הריאיון שנקבעו לו, וזאת לאור מצבו הרפואי עקב תאונה שעבר בשנת 2016. הדיון בבית המשפט נדחה מעת לעת על מנת לאפשר למבקש החלמה מהנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. בפועל, מצבו לא השתפר לרמת החלמה כזו שתאפשר לו לבצע עבודות שירות. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי הבעיות הרפואיות של המבקש, אשר מונעות ממנו מלבצע עבודות שירות, לא יכולות לשמש בסיס לסטייה ממדיניות הענישה המקובלת, לפיה העונש הראוי הוא מאסר בפועל שיכול וירוצה בעבודות שירות.

3.

בעת קביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם נשקלו לקולא: היעדר עבר פלילי; היותו של המבקש המפרנס העיקרי בתא המשפחתי; בעיותיו הרפואיות השונות; ההסרה החלקית של המחדל. לחומרא, נלקחה בחשבון אי הסרה מלאה של המחדל.

4.

לבסוף, עמד בית המשפט על ההלכה לפיה מצב רפואי קשה של נאשם אינו מהווה חסם מפני השתת מאסר בפועל וקבע כי " לאור העדר התאמתו של הנאשם [המבקש – ג'.ק.] לבצע עבודות שירות בשל מגבלה פיזית, יושת על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה קצרה יותר מתקופת המאסר שהייתי משית עליו בדרך של עבודות שירות ".

בהתחשב בכל אלו, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 100 ימי מאסר בפועל; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך 15,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו.

המבקש לא השלים עם גזר הדין וערער לבית המשפט המחוזי.

5.

הערעור לבית המשפט המחוזי התמקד ברכיב המאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. תחילה, עמד בית המשפט המחוזי על כך שכתב האישום נגד המבקש הוגש עוד בשנת 2011 וכי לאורך חייו של התיק בבית משפט השלום – במהלך חמש שנים וחצי – ניתנו למבקש הזדמנויות להסרת המחדל. בהמשך, עמד על כך שמאז הוגש הערעור בשנת 2017, בית המשפט המחוזי חזר ודחה את הדיונים בעניינו של המבקש תוך שליחתו לממונה על עבודות השירות, על מנת לאפשר למבקש להחלים מתאונה נוספת שעבר וכן על מנת לאפשר לו להסיר את המחדל.

בחוות דעת הממונה על עבודות שירות, מיום 13.5.2019, נמצא כי המבקש אינו כשיר מבחינה רפואית לביצוע עבודות שירות.

6.

בדחותו את ערעור המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"נאמר כבר כי היינו מוכנים ללכת לקראת המערער [המבקש – ג'.ק.], לרבות תוך ביטול רכיב עונש המאסר, לו המערער היה מסיר את המחדל... הדחייה האחרונה ניתנה על מנת שהמערער וב"כ יפעלו להסרת המחדל שנותר, לרבות באמצעות פניה לערכאות מוסמכות ככל שיהיה צורך בכך. דווחנו היום שנאסף סכום של 25,000 ש"ח, רשות המע"מ אף הייתה מוכנה לקבל סכום זה בכפוף לקבלת תצהיר חרף הליכי פשיטת רגל, אך אפילו תצהיר זה לא הומצא לרשויות... חרף האמור המערער לא עשה דבר, באופן מעשי, להסרת המחדל שנותר ואין מנוס אלא לאשר היום את גזר דינו של בימ"ש קמא.

יובהר כי הענישה שהוטלה על המערער לחלוטין אינה קשורה במוגבלותו, כפי שניסה לטעון היום ב"כ המערער. אנו מדגישים שוב, כי לו היה המערער מסיר את המחדל או למצער את חלקו, יתכן והיינו שוקלים התערבות בגזר הדין. אמירה זו מבלי לקבוע מסמרות שכן, כאמור, חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו למערער לפנים משורת הדין בבימ"ש קמא ובערכאת הערעור, המערער לא ניצל אותן."

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.

לטענת המבקש, הבקשה מעוררת שאלות משפטיות החורגות מעניינו הפרטני ואשר מצדיקות מתן רשות ערעור. לשיטתו, בקשתו עוסקת בשאלות כלליות הנוגעות למידת הדין שיש לנקוט עם נידונים נכים אשר בשל נכותם אינם נמצאים מתאימים לריצוי עונשם בדרך של עבודות שירות, ואך בשל זאת נשלחים לריצוי העונש מאחורי סורג ובריח. כמו כן, טוען המבקש כי בית משפט המחוזי התעלם מההלכה לפיה מצבו של אדם עם מוגבלויות לא צריך להיות שונה לרעה מזה של כל אדם (רע"פ 1/09 אסרף נ' מדינת ישראל (17.3.2010)). לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלהורות לממונה על עבודות השירות לפעול ולהגיש חוות דעת מפורטת מכוח הוראות סעיף 51ב(ב1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

8.

עוד טוען המבקש כי קבלת רשות הערעור נדרשת בעניינו בשל קיצוניות הפער שבין ענישה אלטרנטיבית המוטלת על נאשמים אחרים, לבין העונש שהושת עליו בשל היותו נכה. על כן עותר המבקש לביטול רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו.

9.

בד בבד עם הבקשה שלפניי, הוגשה עתירה לבית משפט זה, על ידי המבקש ועל ידי עמותת "נכה לא חצי בן אדם", בגדרה נטען כי היה על הממונה על עבודות שירות לאתר מקום עבודה ההולם את מוגבלויותיו של המבקש, וכן נטען לפגיעה בזכותו לשוויון הזדמנויות ובאינטרס שבשילוב בעלי מוגבלויות בחברה. העתירה נדחתה על הסף (ראו: בג"ץ 4577/19 אבו שמאלה נ' בית המשפט המחוזי מרכז (4.7.2019)).

דיון והכרעה

10.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (15.7.2013)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות המידה האמורות, וכל הטענות המנויות בגדרה נוגעות לנסיבותיו הפרטניות של המבקש, חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה אצטלה עקרונית. למעשה, הבקשה ממוקדת בחומרת העונש שהושת על המבקש אשר עותר לביטול רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו. כידוע הכלל הוא כי לא תינתן רשות ערעור במקרים אלו אלא אם מתקיימת סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו למשל רע"פ 6916/16 קרינאוי נ' מדינת ישראל , בפסקה 13 (6.12.2016)). העונש שהושת על המבקש אינו סוטה לחומרא ממדיניות הענישה המקובלת, לפיה הרשעה בעבירות מס מצדיקה הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, לצד הטלת קנס כספי (ראו והשוו: רע"פ 1688/14 כץ נ' מדינת ישראל , פסקה 6 והאסמכתאות ששם (9.3.2014)). דברי בית המשפט המחוזי להטלת ענישה מאחורי סורג ובריח ואי המרתה בעבודות שירות בנסיבותיו של מקרה זה מקובלים עליי במלואם.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.