רע"פ 4622/06 אבנר ינאי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בקריות (ת"פ 7446/02) בגין חמש עבירות של אי הגשת דו"חות מס תקופיים, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), יחד עם סעיף 67 לחוק מס ערך מוסף ותקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: תקנות מס ערך מוסף); ושש עבירות של מסירת ידיעה לא נכונה ללא הסבר סביר, לפי סעיפים 69 ו-117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו, המבקש, אשר היה המנהל הפעיל של חברת "א.ג.פ. עבודות חשמל בע"מ" (להלן: החברה), לא הגיש בחמישה מקרים בשנת 2001 את דו"חות המס התקופתיים שנדרשו ממנו ובשישה מקרים בשנה זו הגיש דו"חות חלקיים בלבד, כך שבעוד שסכום העסקאות בפועל היה 2,633,314 ש"ח, הסכום עליו דווח היה 746,966 ש"ח בלבד.

בית-משפט השלום בקריות (סגן-הנשיא א' מגן) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו ביום 1.6.2004 עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הפעיל בית-המשפט עונש מותנה של שלושה חודשי מאסר שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, במצטבר לעונש שנגזר עליו, כך שסך הכל הוטלו על המבקש עשרים ושבעה חודשי מאסר בפועל. בגזר-דינו ציין בית-המשפט, כי אינו מקבל את טענתו של המבקש, לפיה פעולותיו נעשו תוך הסתמכות עיוורת על רואה החשבון של החברה (להלן: רואה החשבון).

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. הגם שבתחילה כוון הערעור רק כנגד חומרת העונש, ביקש המבקש ביום 23.6.2005 לחזור בו מהודאתו בפני בית-משפט השלום ולתקן את הודעת הערעור, כך שיופנה גם כנגד הכרעת הדין. במקביל, הגיש המבקש בקשה להצגתן של ראיות נוספות, אשר לטענתו, יש בהן כדי להצביע על כך, שלא היה באי הגשת הדו"חות משום השמטה מכמות המס אותה חבה החברה.

בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן-הנשיאה ש' ברלינר והשופטים י' גריל ו-א' שיף) דחה את הערעור על הכרעת-הדין. בנוגע לבקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי הוא מתרשם שמדובר בבקשה הבאה על רקע "טעות בכדאיות העסקה", בשל העונש שנגזר על המשיב. בעניין זה קבע בית-המשפט, כי המשיב לא הצליח להראות קיומם של נימוקים מיוחדים שיהא בהם כדי להצדיק ליתן לו רשות לחזור בו מהודייתו. לגופו של עניין קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לומר שהמבקש פעל בתום לב, תוך הסתמכות על רואה החשבון שלו, ושלכל הפחות הוא פעל בעצימת עיניים. כן דחה בית-המשפט את הבקשה להגשת ראיות נוספות, בדבר היעדר חוב של החברה לשלטונות מס ערך מוסף בקובעו, כי מכיוון שהמבקש לא סיפק למשיבה את ספרי הנהלת החשבונות של החברה, בטוענו כי הועלמו על-ידי רואה החשבון, אין ממילא אפשרות ממשית לבחון את אמיתות טענתו.

עם זאת, החליט בית-המשפט המחוזי להקל במידת מה בעונשו של המבקש והעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו על שמונה-עשר חודשים, בנוסף להפעלת עונש המאסר של שלושה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו, כך שסך הכל ירצה המבקש עשרים ואחת חודשי מאסר בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא אפשר לו לחזור מהודייתו ולקבל בעניין זה ראיות נוספות. כן טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט משלא הוסיף והקל בעונשו, לאור נסיבותיו האישיות.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי ועל פסק-דינו. כן טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ).

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה ומסיבה זו בלבד דינה להידחות.

גם לגופו של עניין, איני רואה כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש מבקש, כי יותר לו לחזור בו מהודאתו בבית-משפט השלום בטענו, כי למעשה פעל בתום לב, תוך הסתמכות מלאה על רואה החשבון שלו. לשם ביסוס טענתו, הוא מבקש להגיש ראיות נוספות, אשר לטענות יש בהן כדי להוכיח, שלא נוצר כל חוב של החברה לשלטונות מס ערך מוסף, כך שלא הייתה לו כל סיבה לחשוד ברואה החשבון שלו.

איני יכול לקבל טענות אלו.

גם בית-משפט השלום וגם בית-המשפט המחוזי קבעו, כעניין שבעובדה, שלמבקש הייתה מודעות לפסול בהתנהלותו של רואה החשבון ולו ברמה של עצימת עיניים. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205), ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו גם במקרה דנן. משכך, הרי שאין בראיות אותן מבקש המבקש להוסיף כדי להביא לשינוי בפסק-הדין נשוא הערעור. מעבר לדרוש יוער, כי מקובלת עלי גם קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה בהיעדר פנקסי ניהול החשבונות, אותם אין המבקש מספק, ממילא לא ניתן יהיה להעריך את משקלן הראייתי של הראיות הנוספות.

גם בכל הנוגע לבקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי. משנקבע, כי טענותיו של המבקש בדבר הסתמכותו על רואה החשבון שלו הינן טענות בעלמא, חסרות תשתית עובדתית, הרי שלא נותר בידי המבקש כל נימוק, אשר יצדיק ליתן לו את האפשרות לחזור בו מהודאתו, בשלב כה מאוחר בניהול ההליך.

דין בקשת רשות הערעור להידחות גם בכל הנוגע לגזר-הדין. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

כפי שנקבע לא פעם על-ידי בית-משפט זה, ככל שמדובר במי שביצע עבירות כלכליות, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות (ראו ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (3) 211; ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, לא זו בלבד, שמדובר במי שאין זו הפעם הראשונה שביצע עבירות מסוג זה, אלא שנסיבותיו האישיות של המבקש הובאו בחשבון על-ידי בית-משפט השלום, בהחלטתו שלא להטיל על המבקש קנס כספי וגם בית-המשפט המחוזי הקל בדינו והפחית את תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו על-ידי בית-משפט השלום. לאור זאת, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 8.6.2006 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת.

המבקש יתייצב ביום 6.8.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשו.