רע"פ 4645/14 גנים אחמד פריד נ. הועדה המרחבית לתכנון ובניה "מזרח השרון"

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת נ' אהד , שופטת בכירה), בעפ"א 63508-10-13, מיום 20.5.2014, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ע' פרייז ), מיום 4.4.2013, ועל גזר דינו, מיום 16.9.2013, בתו"ב 30346-10-12.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירות בניה ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145, 204 ו- 208

לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), ולתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה ). מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי בחודש מרץ 2012, או בסמוך לכך, בתחום השיפוט של המועצה המקומית זמר, אשר נמצאת בתחום התכנון של הוועדה לתכנון ובניה מזרח השרון, נמצא כי נבנה על-ידי המבקש בית מגורים בשטח של כ-700 מ"ר, על קרקע שיעודה חקלאי.

1.

ביום 4.4.2013, הורשע המבקש על יסוד הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 16.9.2013, נגזר דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין ציין בית משפט השלום בכפר סבא, כי: "המדובר בבניית בית מגורים בשטח של כ- 700 מ"ר, שהינו שטח חריג אף ביחס לתיקים החמורים המתבררים בפני בית משפט זה, ככל שהדברים אמורים בבניית בתי מגורים. עם זאת, אף העונש אודותיו הסכימו הצדדים איננו עונש קל ולטעמי הינו סביר ביחס לנסיבות החריגות של העבירה שתוארו לעיל". בהתאם לכך, קיבל בית משפט השלום את הסדר הטיעון עליו הסכימו הצדדים, וגזר על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 100,000 ₪, או שנתיים מאסר תמורתו; אגרה בסך 21,700 ₪; והתחייבות כספית בסך של 100,000 ₪, למשך שלוש שנים, החל מיום 16.9.2015, להימנע מביצוע כל עבירה

לפי חוק התכנון והבניה .

כמו כן, ניתן צו הריסה, ביחס לעבודות הבניה מושא כתב האישום, אשר יכנס לתוקף ביום 16.9.2015. יצוין, כי המבקש היה מיוצג בבית משפט השלום על-ידי המשיב 2, עו"ד פיראס נטור.

2.

המבקש החליף את הייצוג, ובאמצעות עו"ד שלמה בלומנפלד, הוא ערער לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד, על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא. בערעורו טען המבקש, כי מעולם לא חתם על ייפויי הכוח שהוצגו בפני בית משפט השלום, וכי מעולם לא הוקרא, או הוסבר לו כתב האישום שהוגש בעניינו. כמו כן, טען המבקש, כי הוא לא ביקש, ולא הסכים להודות בעובדות כתב האישום. על בסיס האמור, טען המבקש כי הוראות סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, בנוגע להקראת כתב האישום ומתן הסבר על תוכנו, לא מולאו, ועל כן יש לבטל את פסק הדין שניתן, ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שיישמע מחדש. ביום 20.5.2014, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בציינו, כי: "תכליתו של סעיף 143 הובטחה גם הובטחה. זכויותיו של המערער [ המבקש ] לא נפגעו כלל ועיקר. זאת ועוד, בא-כוח המערער [ המבקש ] לא הוכיח

במסגרת הליך זה כל כשל בייצוג המערער [ המבקש ] בבית משפט קמא, בעיוות דין של ממש שנגרם למערער [ המבקש ], וכי אלמלא הייצוג שניתן בבית משפט קמא, תוצאת ההליך הייתה שונה מזו שבפועל". לאחר מכן, הדגיש בית המשפט, כי: "משקיבל בא-כוח המערער [ המבקש ] ייצוגו של המערער [ המבקש ] לצורך הגשת ערעור, היה עליו להפנות טענותיו ודרישותיו בעניין זיוף ייפויי הכוח לחקירה משטרתית, ולהציג בפני בית המשפט את ממצאי החקירה. [...] אין לי אלא לומר, כי הגשת הערעור כפי שהוגש ונטען בו, הינו שימוש לרעה בהליכי בית משפט, המצדיקה הוצאות" . לפיכך, הוחלט להטיל על המבקש הוצאות בסך 7,500 ₪, לטובת אוצר המדינה, וכן הוצאות בסך של 12,500 ₪ לטובת בא-כוח המשיבה 1.

עוד צוין, כי לוּ התייצב עו"ד פיראס נטור, בא כוחו הקודם של המבקש, לדיון היה מקום לפסוק גם לו הוצאות.

הבקשה לרשות ערעור

3.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, הוא חזר על טענותיו, כפי שאלה הועלו בערעור לבית המשפט המחוזי, והוסיף כי העובדה שבחר שלא להגיש עד היום תלונה במשטרה לעניין זיוף ייפויי הכוח, מעידה על תום ליבו, ועל "רצונו לקבל יומו בבית המשפט". לפיכך, מתבקש בית המשפט לבטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות, ולהחזיר את הדיון בעניינו לבירור מחדש בבית משפט השלום.

דיון והכרעה

4.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה " בגלגול שלישי " תינתן במשורה, ורק במקרים אשר הדיון בהם מעורר שאלה משפטית נכבדה או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכן במקרים חריגים המגלים חוסר צדק או עיוות דין כלפי המבקש ( רע"פ 7600/14 לב נ' מדינת ישראל (23.11.2014); רע"פ

7290/14 בוחניק

נ' מדינת ישראל (16.11.2014); רע"פ 7224/14 פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.2014)). עיינתי בבקשה ובנספחיה, ולא ראיתי מקום להיעתר לה.

טענותיו של המבקש אינן חורגות מעניינו הפרטי . כמו כן, אינני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין, ואף לא מתקיימים בעניינו שיקולי צדק, אשר מצדיקים לקיים הליך שיפוטי נוסף. מנימוקים אלו בלבד, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

5.

למעלה מן הצורך, אדון בתמצית טענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. כפי שציינתי ברע"פ 1973/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.2013):

"הלכה פסוקה היא, כי על הטוען טענת כשל בייצוג להוכיח קיומו של עיוות דין ואין די בהעלאת טענות סתמיות בעלמא. המבחן לקיומו של עיוות דין, בהקשר זה, נקבע כמבחן סיבתי-תוצאתי, לפיו " יש להראות כי אלמלא הייצוג הכושל אפשר שתוצאת ההליך הייתה משתנה " (ראו, ע"פ 10153/07

קייסי נ' מדינת ישראל (30.7.2012); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (5) 160 (1998)). עסקינן במבחן אובייקטיבי, בגדרו, על בית המשפט היושב על המדוכה לשאול " האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי, במובן זה שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא " ( ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1) 793, 797 (1996))".

במקרה דנן, בדין דחה בית המשפט המחוזי טענה זו, וזאת נוכח הודאתו של המבקש, כי: היה במשרדו של המשיב 2; חתם על ייפויי הכוח; היה לו שיג ושיח עם בא-כוח המשיבה 1, עו"ד תלאווי; וניהל שיח משותף עם בא-כוח המשיבה 1 והמשיב 2, לעניין גובה הקנס, טרם מתן גזר הדין. כמו כן, אישר המבקש כי הודה בבית המשפט בביצוע העבירה.

6.

אשר לטענה בדבר זיוף ייפויי הכוח, היו למבקש מספר הזדמנויות לפנות למשטרה, ומשבחר שלא לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו.

7.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.