רע"פ 7471/14 וגדי חטיב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעפ"ת 10002-11-13 (כב' השופטים א' טל , נשיא; א' מקובר ; ו- ש' בורנשטין ), מיום 30.09.2014, בגדרו התקבל, באופן חלקי, ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת ל' שלזינגר שמאי ), מיום 28.10.2013, בת"ד 5291-07-14.

2.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו. בהחלטתי מיום 5.11.2014, הוריתי כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר, משלא התייצב המבקש לריצוי עונשו במועד שנקבע לכך.

רקע והליכים קודמים

3.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); ונהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. מכתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 22.5.2012, בשעה 23:30, או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב מסוג "הונדה" (להלן: הרכב ), בכביש קלנסווה, מכיוון דרום, לכיוון צפון (להלן: הכביש ). נטען, כי המבקש נהג ברכבו כשהוא שיכור, ובדמו תוצרי חילוף של סם מסוכן מסוג קנבוס. בעודו נוהג,

התפרץ בפתאומיות לנתיב נסיעתו של המבקש הולך רגל, אשר עובר לכך, עמד בשולי הכביש, ומאחורי רכב חונה. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש פגע בהולך הרגל, באמצעות חלקו הקדמי-ימני של רכבו, וכתוצאה מכך נפל הולך הרגל ארצה. נטען בנוסף, כי המבקש נמלט מהמקום, לאחר שלא הזעיק עזרה, ולא עצר את רכבו על מנת לאמוד את תוצאות הפגיעה, וזאת חרף ידיעתו כי הולך הרגל נפגע.

4.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 28.10.2014, נגזר דינו של המבקש. בגזר דינו, הדגיש בית המשפט את חומרת מעשיו של המבקש, נוכח שִכְרוּתו ומעשה ההפקרה שביצע. לאחר מכן, סקר בית המשפט את ההלכות לפיהן יש לנקוט בענישה מחמירה, ובכלל זאת, להשית עונש מאסר בפועל, על מי שביצע עבירות כגון דא. מנגד, ציין בית המשפט לקולה, כי מדובר בבחור צעיר, בעל עבר פלילי שאינו מכביד, אשר הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וחסך זמן שיפוטי רב. לעניין ההיבט השיקומי, דחה בית המשפט את הטענה, כי יש בבדיקת השתן שביצע המבקש מיוזמתו כדי להצביע על כך שניגמל לחלוטין משימוש בסמים. עוד ציין

בית המשפט בהקשר זה, כי : "הנאשם [ המבקש ] לא השכיל לנצל את ההזדמנויות החוזרות ונישנות שניתנו לו הן על-ידי שירות המבחן, והן על-ידי בית המשפט, ולא הוכיח את ניקיונו מסמים. בנסיבות אלה, מסוכנותו של הנאשם [ המבקש ] רבה, והאינטרס הציבורי לשמירה על שלום הציבור מחייב ענישה מחמירה, ואין מקום להקל בעונשו של הנאשם [ המבקש ]". בהתאם לכך, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש כל עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים, או עבירת הפקרה לאחר פגיעה; פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה, למשך 3 שנים; והתחייבות בסך של 15,000 ₪, למשך 3 שנים, לפיה ימנע המבקש מביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או ללא רישיון נהיגה בר תוקף של למעלה מ-12 חודשים, נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים, או עבירת הפקרה לאחר פגיעה.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד. בפסק דינו, מיום 30.9.2014, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' טל , נשיא; א' מקובר ; ו- ש' בורנשטין ) את הערעור על הכרעת הדין, ובכלל זאת, נדחו טענותיו של המבקש לעניין נסיבות הודאתו באשמה, ולהיעדר התקיימותם של כלל יסודות עבירת ההפקרה. לצד זאת, קיבל בית המשפט המחוזי, באופן חלקי, את ערעורו של המבקש על גזר דינו, בציינו כי: "משייחס בית משפט קמא

חשיבות רבה לסוגיית השיקום, כעולה מסעיף 17 לגזר הדין, ומשנמנע מלזקוף לזכותו של המערער [ המבקש ] שיקול זה בשל התעלמותו מאותה בדיקה שעשה המערער ביוזמתו, אנו סבורים כי ראוי המערער [ המבקש ] להקלה מסוימת בעונש המאסר שהוטל עליו". לפיכך, הוחלט להקל בעונש המאסר שהושת על המבקש, ולהעמידו על 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל, במקום 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

הבקשה לרשות ערעור

6.

בבקשה לרשות ערעור, מפנה המבקש את עיקר טענותיו כלפי חומרת העונש שהושת עליו. נטען, כי שגו הערכאות הקודמות כאשר השיתו על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל "מאחורי סורג ובריח" , ולא בדרך של עבודות שירות. עוד נטען, כי חרף ההקלה בעונשו על-ידי בית המשפט המחוזי, העונש שנגזר על המבקש, עדיין סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה במקרים דומים.

דיון והכרעה

7.

הלכה ידועה היא, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי " תינתן במקרים מצומצמים, כאשר מתגלה עיוות דין כלפי המבקש, או כאשר הבקשה מעוררת סוגיה משפטית כבדת משקל או רחבת היקף (רע"פ 4645/14

פריד נ' הועדה המרחבית לתכנון ובניה "מזרח השרון" (26.11.2014); רע"פ 7600/14 לב נ' מדינת ישראל (23.11.2014); רע"פ

7290/14 בוחניק

נ' מדינת ישראל (16.11.2014)).

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובנספחיה, לא מצאתי כי יש בטענותיו של המבקש דבר החורג מעניינו הפרטי, ואף לא מתעורר, במקרה דנן, חשש לעיוות דין כלפי המבקש. בהתאם לכך, הבקשה לרשות ערעור איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, כאמור, ודינה להידחות.

8.

ככל שהבקשה נוגעת לעניין העונש שהושת על המבקש, אינני רואה כל מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כבר נפסק, בהקשר זה, כי השגה על חומרת העונש אין בכוחה להצדיק מתן רשות ערעור, למעט במקרים נדירים בהם העונש אשר הושת על המבקש סוטה סטייה חריגה ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות (רע"פ

7413/14 דוד נ' מדינת ישראל ( 17.11.2014); רע"פ 4491/14

סורן נ' מדינת ישראל

(29.6.2014); ורע"פ 3120/14

נעים נ' מדינת ישראל (8.5.2014)).

9.

בנסיבות העניין, העונש שהושת על המבקש איננו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה שנקבעה בעניינים כגון דא . בקביעת עונשו של המבקש נשקלה החומרה היתרה הגלומה בעבירת הנהיגה בשכרות ובעבירת ההפקרה , בשים לב, לעובדה כי המבקש עזב את מקום התאונה, תוך גילוי אדישות לגורלו של הנפגע ומבלי להזעיק עזרה. לצד זאת, בית המשפט המחוזי לא התעלם משיקולי השיקום בעניינו של המבקש, לרבות, בדיקת השתן שביצע ביוזמתו, ולטעמי, העונש שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי, הינו הולם וראוי.

10.

משלא מצאתי מקום לדון בעניינו של המבקש ב" גלגול שלישי ", דין בקשת רשות הערעור להידחות.