רע"פ 4704/08 יונה פלג נ. עיריית תל אביב

נגד המבקש הוגש כתב אישום ב בית המשפט

לעניינים מקומיים בתל-אביב (ב' 15117/03), בגין עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

עובדות המקרה והשתלשלות העניינים הינה סבוכה מאחר ובנוגע לבניה האמורה התנהלו הליכים רבים בבתי המשפט השונים. אין מקום בבקשה זו לפרוס את מלוא ההתנהלות ואסתפק בעיקרה.

בשנת 1999 החל המבקש בביצוע בניה ללא היתר בנכס על גג רחוב רופין 25 בתל-אביב (להלן: הנכס ). המבקש הקים על גג הנכס שני מבנים טרומיים אותם הפך ליחידות דיור אשר הושכרו. בחודש מרס 1999 הוציאה המשיבה צו הריסה מנהלי נגד המבקש, אשר בוצע בראשית שנת 2003 לאחר עיכובים שונים שנבעו מהליכים רבים בהם נקט נגד המשיבה. יצוין כבר כעת כי המבקש טוען כי לאחר ביצוע צו ההריסה האמור שבה המשיבה והרסה ללא צו אף את דירת מגוריו באותו הבנין, אתייחס לכך בהמשך הדברים.

ביום 18.5.2003 הגיש המבקש תביעה נגד העיריה בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה בקשר עם הריסה שביצעה בנכס (תיק אזרחי 31913/03). בגדר הליך זה הגיש הוא אף בקשה לצו עשה (בש"א 164410/03) לפיו יותר לו לפנות את ההריסות ולשקם את דירת מגוריו. ביום 1.6.2003 ניתנה החלטה בבקשה זו, במעמד צד אחד לאור היעדר התייצבות מצד המשיבה (כבוד השופטת נ' גרוסמן , להלן: ההחלטה מיום 1.6.2003 ). בהחלטה נקבע כי המבקש רשאי לפנות את ההריסות וכן לקרות בקירוי זמני את התקרה אך לא בבניה של קבע. יחד עם זאת נקבע בהחלטה במפורש כי "אינני נעתרת לבקשה לבנות ולהקים בחזרה את היחידה". יצוין כי בחודש מאי 2004 דחה בית המשפט את תביעותיו של המבקש תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על התנהלותו של זה.

חרף זאת, ובהתבסס לכאורה על ההחלטה מיום 1.6.2003 שב המבקש ובנה את אותה בניה על הגג ובשל כך הוגש נגדו, בחודש נובמבר 2003, כתב האישום נשוא ההליכים דנן.

ביום 10.7.2006 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט א' ספיר ). בית המשפט , לאחר שבחן בהרחבה את טענותיו השונות של המבקש הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, דחה את רובן המכריע תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על המבקש וקובע כי זה נקט בהליך בו ניתנה ההחלטה מיום 1.6.2003 בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של ההליך האזרחי. בין היתר נקבע במישור העובדתי כי המבקש אכן הקים מחדש בניה ללא היתר של מבנים בהיקף 49.2 מטר

רבוע וכן גג משופע בשטח של 3.6 מטר רבוע . נדחו טענותיו המשפטיות של המבקש כאילו ניתן לו היתר לבניה זו בהחלטה מיום 1.6.2003 או אף כי צומחות לו הגנות כלשהן בשל אי-בהירות של החלטה זו ונפקותה, וזאת משנקבע כאמור כי המבקש לא טעה כלל בהבנת ההחלטה והיה מודע היטב לכך שחרג משהותר לו בגדרה, ואף זאת הושג בחוסר תום לב כאמור. בגזר הדין, השית בית המשפט על המבקש קנס בסך 25,000 ש"ח, תשלום אגרה, וכן ציווה על הריסת הבניה תוך 3 חודשים.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80190/06). ביום 10.4.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ), בגדרו נבחנו בשנית טענותיו של המבקש, בדגש על אלה המשפטיות, ונדחו לגופן, תוך ש בית המשפט

המחוזי מצטרף אף לקביעה כי הוא לא טעה כלל בהבנת ההחלטה מיום 1.6.2003, עשה שימוש לרעה בחוסר תום לב בהליכים משפטיים, והגיע ל בית המשפט בחוסר נקיון כפיים.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען טענות מטענות שונות. עיקר טענותיו נראה שנשענות על הטענה העובדתית כי נפלה שגגה בהחלטות הערכאות הקודמות היות והן לא הבחינו כי ההריסה שבוצעה בתאריך 4.5.2003 בוצעה ללא צו (בשונה מהריסה קודמת של המבנים הטרומיים) ונגעה לביתו שלו. לפיכך, לטענתו הותר לו בהחלטה מיום 1.6.2003 לתקן את שנדרש תיקון עקב הריסה זו, החלטה שמעולם לא נהפכה ועודה תקפה. עוד נטען כי דווקא המשיבה היא שהתעלמה מהחלטה זו ואף מהחלטות מאוחרות שקבעו כי הדרך לביטול ההחלטה הינה על ידי בקשה לביטולה, ונקטה למעשה בהליך עוקף שמהווה מעין "ערעור" באותה ערכאה. לפיכך, לשיטתו לא יכול היה בית המשפט לעניינים מקומיים לבטל את החלטתו של בית משפט השלום בהחלטה מיום 1.6.2003 ואין מקום לקביעותיו. לטעמו, ענין זה אף מעלה שאלות משפטיות שמן הראוי לבררן אף בפני ערכאה זו.

מנגד, טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי נבחנו כולן באופן ממצה ואף למעלה מכך, כאשר המבקש נוקט שוב ושוב בהליכי סרק שכל מטרתם הינה לדחות את ביצוע צווי ההריסה והתשת המשיבה, וכל זאת תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, אין מקום לטענתה ליתן רשות לערער ואף יש להשית על המבקש הוצאות לדוגמא.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

עניינו של המבקש נידון כבר בפני שתי ערכאות (וזאת רק בגלגולו הנוכחי של הענין). כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

יחד עם זאת רואה אני להוסיף אף מספר מילים לגופו של ענין . בחינה של החלטות הערכאות הקודמות כמו גם החלטות נוספות שניתנו בגלגוליה השונים של פרשה זו, מעלה התנהלות חמורה מצד המבקש. חרף החלטות חוזרות ונשנות שניתנו בעניינו ממשיך המבקש להעלות אף בהליך זה טענות עובדתיות ומשפטיות שנדחו זה מכבר ושנראה כי בינן ובין המציאות והדין קשר רופף לכל היותר. חככתי בדעתי האם לחרוג ממנהגי ולהשית על המבקש הוצאות לדוגמא בגין בקשה זו, ואולם החלטתי לבסוף להימנע מכך, לאור היותו של הליך זה הליך ערעורי על הרשעה פלילית ולאור היותו של המבקש בלתי מיוצג לפחות בבקשה שבפניי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לשם הסרת ספק, החלטת חברי, השופט ח' מלצר , מיום 11.4.08 בתיק בש"פ 3351/08 הנוגעת לעיכוב ביצוע אותה החלטה של בית המשפט המחוזי, מבוטלת בזאת.