רע"פ 4714/08 דפנה חלבה נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בנתניה הרשיע את המבקשת, על-פי הודאתה, בעבירה של נהיגה בשכרות. חרף עונש המינימום הקבוע בפקודת התעבורה, המחייב בנסיבות אלו פסילת רישיון נהיגה לשנתיים, נגזרו למבקשת ארבעה חודשי פסילה בלבד, חמישה חודשי פסילה על תנאי וקנס בסך 950 ש"ח. ההחלטה לחרוג לקולא מעונש המינימום, נומקה בעברה הנקי של המבקשת, ובכך שבית-המשפט התרשם כי יתכן שסירובה להיבדק נבע מהלחץ בו הייתה נתונה, ולא מחמת היותה שיכורה.

המשיבה, שלא השלימה עם גזר הדין, הביאה את השגותיה בפני בית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. נקבע, כי נוכח עונש המינימום הקבוע בפקודה, חרג בית המשפט לתעבורה חריגה משמעותית בגזר דינו, ועל כן הועמדה תקופת הפסילה על שמונה חודשים, בעוד שיתר רכיביו של העונש נותרו על כנם.

2.

בבקשה שבפני עותרת המבקשת כי תינתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הואיל ולהשקפתה גלומה בו טעות. נטען, כי העונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית לא חרג במידה רבה מרף הענישה הנוהג, והוא הביא בחשבון את נסיבותיה המיוחדות של המבקשת.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)), ועילה כזו לא קמה גם אם נתגלה פער בענישה בה נקטו שתי ערכאות קמא (רע"פ 5060/04

הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)). אכן, להלכות אלו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינה של המבקשת נמנה עליהם.

הבקשה נדחית.