רע"פ 4714/18שושנה ארז נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיאה השופט י' צלקובניק , השופט י' עדן והשופטת ג' שלו ) בע"פ 35342-12-16 מיום 12.7.2017, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על זיכוי המבקשת מעבירה של גרימת מוות ברשלנות על-ידי בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (השופטת נ' חקלאי ) בגמ"ר 3389-07-15 מיום 6.11.2016.

ההליך בבית משפט השלום

2.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 22.10.2014 סמוך לשעה 07:20 נהגה המבקשת ברכבהּ בנתיב השמאלי בכביש מרכזי בעיר אשקלון, ופגעה עם חזית הרכב בהולך רגל אשר חצה את הכביש במעבר חצייה (להלן: המנוח ).

כתוצאה מהפגיעה סבל המנוח מפגיעה רב-מערכתית, אושפז בבית חולים ונפטר כתוצאה מהחבלות חמישה ימים לאחר מכן.

בהתאם לכתב האישום, התאונה, על תוצאותיה הקטלניות, נגרמה בשל רשלנות המבקשת בכך שלא שמה ליבה אל הנעשה על מעבר החצייה ובקרבתו; לא שינתה את אופן נהיגתה בהתאם לתנאי הדרך; ולא האטה את מהירות נסיעתה כמתחייב, למרות ששדה הראייה שלה לעבר הנעשה בצידו הימני של מעבר החצייה – ממנו הגיע המנוח – היה מוגבל עקב נסיעת שיירת כלי רכב.

כתב האישום ייחס למבקשת עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; ועבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3.

המבקשת כפרה במיוחס לה, ביום 6.11.2016, ולאחר ניהול הוכחות, זוכתה מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

בהכרעת הדין סקר בית משפט השלום בהרחבה את הראיות אשר הובאו בפניו וקבע שורה של ממצאים עובדתיים, ולצורך הניתוח המשפטי בסוגיית הרשלנות הניח הנחות המטיבות עם המבקשת.

בין היתר נקבע, כי המנוח חצה את הכביש כעשרה מטרים לאחר מעבר החצייה; כי מהירות הנסיעה של המבקשת ברכב היתה 30 קמ"ש; כי שדה הראייה שלה היה 12 מטרים ואולי פחות מכך; כי לא הובאו ראיות בהתייחס למהירות בה היתה התאונה נמנעת; וכי המנוח נפטר מחבלה רב מערכתית אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה.

בשים לב למבנה הצומת הרלוונטי, נקבע כי גם אם המנוח חצה את הכביש במרחק של כעשרה מטרים לאחר מעבר החצייה, חציית המנוח את הכביש נעשתה בתחום מעבר החצייה, ומשכך חלה עדיין על המבקשת חובת זהירות מוגברת.

על אף האמור, הגיע בית משפט השלום לכלל מסקנה כי בשל היעדר נתונים מרכזיים – ובכללם המהירות המדויקת בה נהגה המבקשת; המהירות בה ניתן היה למנוע את התאונה; משך האיחור בתגובת המבקשת; ותימוכין לכך שאלמלא אותו איחור היתה התאונה נמנעת – לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהמבקשת התרשלה.

משכך, כאמור, זוכתה המבקשת מחמת הספק מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בנוסף, בשים לב לאפשרות שהמנוח חצה את הכביש שלא במעבר החצייה עצמו, אלא עד עשרה מטרים לאחריו, זוכתה המבקשת מחמת הספק גם מעבירה של אי מתן זכות קדימה.

ההליך בבית המשפט המחוזי

4.

המשיבה ערערה על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 12.7.2017 קיבל בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, את הערעור (סגן הנשיאה השופט י' צלקובניק והשופטת ג' שלו , על דעתו החולקת של השופט י' עדן ).

בדעת רוב נקבע, כי אכן,

בנסיבות המסוימות דנן , חלה על המבקשת חובת זהירות מוגברת, כקביעת בית משפט שלום. לגופו של עניין הודגש, כי בית משפט השלום לא קבע "שבכל מקרה ובכל צומת תחום מעבר החצייה יחול גם במרחק של 10 מ' אחרי מעבר החצייה", אלא צמצם זאת לנסיבות התיק, בין היתר, נוכח מבנה הצומת וקיומם של מעברי חצייה סמוכים.

בית המשפט המחוזי סבר כי על בית משפט השלום היה לקבוע שהמבקשת הפרה את חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג בתחום מעבר החצייה, וכי היא גרמה ברשלנות למות המנוח.

עוד נקבע, כי בשים לב לראות הלקויה עליה העידה המבקשת כתוצאה מסינוור

השמש, ונוכח חסימת הנתיב הימני והעובדה שהמבקשת לא האטה את מהירות הנסיעה בהתקרבה לצומת על מנת לוודא שמעבר החצייה פנוי, נסיעתה של המבקשת במהירות של 30 קמ"ש לא היתה סבירה בנסיבות דנן.

נוכח מכלול הנסיבות האמורות, נמצא ברוב דעות כי בית משפט השלום יכול היה לקבוע את רשלנות המבקשת על אף היעדר הנתון המתייחס למהירות בה ניתן היה למנוע את התאונה.

5.

מנגד, סבר שופט המיעוט (השופט י' עדן ), כי חובת הזהירות המוגברת רלוונטית בהתייחס לנסיעה אל מעבר החצייה ולמעבר החצייה עצמו. לעמדתו, משהסתיים מעבר החצייה, כל שכן במרחק של עשרה מטרים לאחר מכן, לא חלה חובת זהירות מוגברת, והיא חוזרת "למידתה הרגילה", כהגדרתו.

בשים לב לאמור ולנסיבות התיק דנן, מצא שופט המיעוט שלא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי התאונה נגרמה עקב נהיגה רשלנית של המבקשת.

6.

בנסיבות אלה, הורה בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, על קבלת הערעור באופן שהמבקשת הורשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ועניינה הוחזר לבית משפט השלום לצורך גזירת הדין.

בית משפט השלום גזר על המבקשת מאסר של שישה חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי. בנוסף הורה בית משפט השלום על פסילת רישיונה של המבקשת לתקופה של שש שנים ועל פיצוי משפחת המנוח בסך של 10,000 ש"ח, והטיל על המבקשת צו מבחן למשך שנה.

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

7.

המבקשת טוענת כי עניינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית "מיוחדת", כהגדרתה, החורגת מהעניין הישיר של הצדדים בתיק, והיא – האם יש להחיל חובת זהירות מוגברת על נהג החולף על פני מעבר החצייה ומתרחק ממנו מרחק של עשרה מטרים.

לשיטתה, השאלה מתחדדת בנסיבות המקרה דנן, בשים לכך שהיא נהגה ברכבה בנסיעה "איטית מזדחלת בנתיב שמאלי בשיירה, כאשר שני הנתיבים מימינה עמוסים גם הם בכלי רכב מזדחלים", כלשונה.

8.

מנגד, טוענת המשיבה כי המקרה דנן אינו מגלה כל עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינה האישי של המבקשת.

לעמדתה, הנסיבות במקרה דנן הן שהביאו למסקנה בדבר קיומה של חובת זהירות מוגברת, וצדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המבקשת התרשלה בנהיגתה. בפרט נטען, כי לא המהירות בה נהגה המבקשת היא המכריעה בעניין זה, אלא סבירותה בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות בכביש.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים, אשר מעוררים סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.

קביעת בית המשפט המחוזי בדבר התרשלות המבקשת נובעת מנסיבותיו המסוימות של המקרה דנן. כך גם השאלה העומדת בבסיס הבקשה, כפי שהוגדרה על-ידי המבקשת, מגלה על פניה שאין היא חורגת מעניינה האישי.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל עליה ביום 26.8.2018 בשעה 08:30 במשרדי הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות שירות באר-שבע.