רע"פ 4722/01 יוסף כהן פור נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום (ביום 3.5.99), אשר כלל שני אירועי עבירה שונים. במסגרת הסדר טיעון על ההרשעה, נמחק האישום המאוחר. באישום הנותר, המבקש הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו - עבירה לפי סעיף 382(ב)(1) בנסיבות סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ובגרימת חבלה חמורה - עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

2.בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת נ' מימון) הרשיע (ביום 27.3.2000) את המבקש בעבירות המפורטות בכתב האישום, על פי הודאתו (ת.פ 2212/99). בית המשפט גזר על המבקש עונש של 15 ימי מאסר בפועל, וארבעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. גזר הדין ניתן ביום 6.3.2001, זאת לאחר שנערך למבקש תסקיר מבחן; לאחר שהתקיימה ישיבה נוספת בעניינו במסגרתה הוצע לו לעבור אבחון נוירופסיכולוגי - בעקבות האבחנה כי אינו סובל מבעיה פסיכיאטרית; ולאחר שבית המשפט העניק לו דחייה נוספת עד לגזירת עונשו, על מנת שיוכל למצות ההזדמנות לערוך בדיקות אלו. המבקש לא שיתף פעולה, וסירב לעבור הבדיקות. בית המשפט הדגיש, בגזר דינו, כי עבירות האלימות כלפי בן זוג בהן הורשע המבקש הן מהסוג בהן נדרשת העלאת רף הענישה, בעיקר כאשר בת הזוג חוששת לפנות לקבלת סיוע, וכי ישנו צורך בהרתעת המבקש - כמו גם אחרים - מהתנהגות תוקפנית בעתיד, זאת בעיקר לאור אי הפנמת הנאשם את חומרת מעשיו ואיסור הפגיעה באשתו. יחד עם זאת, בית המשפט שקל את בעיותיו הבריאותיות של המבקש, את העובדה כי הודה בעבירה במסגרת הסדר הטיעון ובכך חסך זמן שיפוטי, ואת עברו של הנאשם.

3.על גזר דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2117/01). בדיון זה מונה למבקש סניגור ציבורי. בית המשפט (כבוד השופטים ר' אור, א' צ' בן זמרה, מ' מזרחי) קיבל את הערעור והשית על המבקש עונש של 9 חודשי מאסר בפועל, ו12- חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. בית המשפט הדגיש, כי המחוקק העלה את רף הענישה בגין תקיפה בין בני זוג, וכי בנסיבות המקרה מדובר בתקיפה קשה וחמורה. בנסיבות העניין, בהן המבקש - כפי שעלה מתסקירי המבחן - לא הפנים את חומרת מעשיו ואיסור הפגיעה באשתו; אינו מודע להתנהגותו התוקפנית; סירובו להיות בטיפול פסיכיאטרי ולעבור אבחנה נוירופסיכולוגית כדי לברר את הסיבה לאלימותו המתמשכת (שאינה מחלת נפש), יחד עם פחדה הממשי של אשתו והחרדות הקשות שנגרמו לילדיו עקב התנהגותו הבעייתית של המבקש, הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי העונש שהטיל בית משפט השלום על המבקש איננו מספק, ואינו עומד בקנה מידה סביר ביחס לנסיבות המקרה. בית המשפט ציין, כי בשל מצבו הרפואי של המבקש, לא מיצה עמו את הדין והקל בעונשו. בנוסף, בית המשפט הדגיש בפסק דינו, את החשיבות הנודעת להרתעת המשיב עצמו ואחרים מלפגוע בבני משפחתם.

4.בפני בקשת המבקש לקבלת רשות ערעור על פסק דין זה. בבקשתו, המבקש טוען, כי במהלך הדיון הוצא מהאולם כך שלא נכח בשעת גזר הדין. לטענתו, הנסיבות החריגות בהן ניתן לדון בפלילים אדם שלא בנוכחותו, לא התקיימו בעניינו. פגם יסודי זה בהליך צריך, לדעתו, להוביל לביטול פסק הדין. עוד טוען המבקש, כי לא הוצג תסקיר מבחן משלים בפני ערכאת הערעור. תסקיר זה נדרש היה כדי שבית המשפט המחוזי יוכל להכריע בעניינו בהתאם לנתונים המעודכנים לאותו יום לאור השינויים שחלו, לדבריו, ביחסיו עם אשתו. על השיפור הנטען ביחסי המבקש עם אשתו ניתן ללמוד, כנטען, מהגעת האשה לבית המשפט המחוזי ורצונה לשאת דברים בפני השופטים, וכן ממכתבה שצורף לבקשת רשות הערעור. בנוסף, המבקש טוען, כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי הוא חמור במיוחד. לטענתו, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו ללא שהתחשב בשיקולים שעמדו בפני בית משפט השלום, ביניהם: מצבו הרפואי; שיפור יחסיו עם אשתו - כפי שעולה ממכתב שכתבה האישה לבית משפט השלום והגעתה לדיון בערעור; חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה; אי חזרתו מאוחר יותר על סוג זה של עבירות. המבקש מציין, כי בית משפט השלום מתמחה בענייני משפחה, ועל כן חזקה עליו שיטיב לדעת מהו העונש הראוי בנסיבות אלו.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתגובתה (מיום 3.7.2001) המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית המתאימה למתן רשות ערעור. ראשית , לטענת המשיבה, בהוצאתו של המשיב מהדיון אין עילה למתן רשות ערעור. כך, שכן בהנחה שאכן הוא הוצא מהדיון בעת מתן גזר הדין - באין רישום בפרוטוקול - הרי נלמד ממכתבו של בא כוחו כי היה זה בעקבות התנהגותו שלו באולם הדיונים, בה פנה מספר פעמים ישירות אל השופטים, חרף התנגדותם לאופן זה של התנהלות הדיון. פעולה זו היתה במסגרת סמכותו של בית המשפט להרחיק מאולם הדיונים נאשם המפריע לדיון, כקבוע בסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982. זאת ועוד, בא כוחו של המבקש נכח בכל הדיונים, כך שהגנתו של המבקש לא נפגעה. שנית , המשיבה סבורה, כי אי דחיית הדיון בערעור לשם קבלת תסקיר משלים, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. בנסיבות המקרה, בהן הוגשו במהלך הדיון בפני בית משפט השלום במהלך כשנה (מהכרעת הדין ועד גזר הדין) חמישה תסקירים של שירות המבחן אשר נועדו לאפשר בדיקות חוזרות ונשנות של המבקש, תוך שהמבקש לא שיתף פעולה עם שירות המבחן ותוכן התסקירים לא היה חיובי, וכאשר הערעור התקיים פחות משלושה חודשים לאחר מתן גזר הדין בבית משפט השלום, לא היה מקום, לדעתם, לדחות הדיון לשם קבלת תסקיר נוסף. שלישית , לעניין חומרת העונש שהושת על המבקש, המשיבה טוענת, כי אין בהתערבות ערכאת הערעור בעונש שגזר עליו בית משפט השלום, באשר היה חריג לקולא ולא מיצה את הדין עם הנאשם, כדי ליתן רשות לערעור. המשיבה מדגישה את נסיבות התקיפה החמורה, בתסקירים השליליים מטעם שירות המבחן, מהם עולה כי המבקש לא שיקם את מערכת יחסיו עם אשתו בתקופה שלאחר ההרשעה. כן היא מציינת, כי בית המשפט המחוזי התחשב אף הוא לקולא במצבו הרפואי של המבקש.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בעניין זה לא מתעוררות שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, וטרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר. אין זהו מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123, עמ' 129-130). בהוצאת המשיב מאולם הדיונים אין, בנסיבות העניין, כדי להוות עילה לקיומו של ערעור. כך, שכן בסמכות בית המשפט להרחיק נאשם מאולם הדיונים המפריע לדיוני בית המשפט, כקבוע בסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-, תוך יידועו על ההליכים שהתנהלו שלא בפניו. בא כוחו של המבקש נוכח היה באולם הדיונים באותה השעה. על כן, לא מצאתי בעובדה זו בנסיבות המקרה משום עילה למתן רשות ערעור. גם באי דחיית הדיון לשם קבלת תסקיר מבחן משלים לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. בנסיבות המקרה, בהן הוגשו מספר תסקירים בהזדמנויות שונות - תוך דחיות חוזרות ונשנות של גזר הדין - ללא ששיתף המבקש פעולה עם רשויות המבחן, כאשר התסקיר האחרון שבהם נערך זמן קצר קודם לכן, ולאור התחשבות בית המשפט המחוזי בתסקירים הקודמים, אין כדי להוות עילה למתן רשות ערעור.

7.אף טענת המבקש לעניין העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. בהחמירו בעונשו של המבקש, הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו, לאחר שבחן את תסקירי המבחן, את חומרת העבירות בגינן הורשע המבקש ומדיניות הענישה בגינן, תוך שהקל בעונשו בהתחשב במצבו הרפואי. בעניין זה, אין ליתן רשות ערעור. כבר נפסק לא פעם, כי:

"הלכה היא, מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בענין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'. רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים..." (ראו: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

על כן, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. נוכח דחיית הבקשה לרשות ערעור מתבטל ממילא עיכוב הביצוע מיום 17.6.2001. המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתחנת המשטרה במגרש הרוסים עד יום 2.8.2001, בשעה 08:00.