רע"פ 4731/08 שרה חמאוי נ. מדינת ישראל

המבקשת הועמדה לדין בבית משפט השלום בראשון לציון (פ 2680/06) בגין עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקשת וגברת אלגרה מנדלאווי (להלן: המתלוננת ) הכירו בנסיבות חברתיות עובר לאירועים הרלוונטיים לביצוע העבירות. במועד שאינו ידוע למשיבה, במהלך שנת 1996, הציעה המבקשת למתלוננת כי בהיות המבקשת עובדת בנק, תפקיד המתלוננת בידיה סכומי כסף וזו תפקידם בתוכניות חסכון בבנק לאומי על שם המבקשת. על פי הטענה בכתב האישום, הבטחות המבקשת היוו מצג שווא שעל פיו קיבלה המבקשת מהמתלוננת כספים, מתוך כוונה לשלשלם לכיסה. עוד נטען כי המבקשת קיבלה מהמתלוננת מדי חודש סכומים של כ- 5,000 ש"ח-6,000 ש"ח במשך שש שנים. כמו כן נטען כי המבקשת סירבה להעביר למתלוננת טופסי הפקדה בבנק ואף ביקשה ממנה לא לספר לאיש על פתיחת חשבון הבנק. כך, לפי הטענה, הוציאה המבקשת מהמתלוננת למעלה מ-720,000 ש"ח, לאחר שבחודש אוקטובר בשנת 2001, מסרה המבקשת למתלוננת סכום של 80,000 ש"ח.

ביום 12.7.2007 הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט א' הימן ) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בית המשפט קבע כי המבקשת הותירה בעדותה רושם שלילי ביותר. עוד קבע בית המשפט כי למרות שעדותה של המתלוננת היתה מבולבלת, מ דובר

בעדות מהימנה שממנה ניתן להסיק שתי עובדות עיקריות, האחת כי המתלוננת נתנה כספים למבקשת, והשניה כי כספים אלו ניתנו למבקשת על בסיס הידיעה, כי המבקשת עובדת בבנק והכסף נועד להיות מופקד בבנק, כפי המיצג שהציגה המבקשת למתלוננת. בטרם מתן גזר הדין הופנתה המבקשת לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר.

ביום 21.1.2008 גזר בית משפט השלום על המבקשת 21 חודשי מאסר בפועל מתוכם 9 חודשי מאסר בגין העבירות נושא הבקשה, והשאר בגין הפעלת מאסר על תנאי. כן גזר בית המשפט על המבקשת עונש מאסר מותנה לתקופה של 9 חודשים למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא תעבור עבירות נגד הרכוש למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז.

ביום 13.5.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: א' טל , ז' כספי ו ב' ארנון ) את ערעורה של המבקשת בקובעו כי לא מצא כל נימוק להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובקביעותיו המהימנות, וכי לא מצא לנכון להתערב בנימוקיו לענין חומרת העונש, וכי המבקשת לא העלתה בערעורה נימוקים אשר יצדיקו הפחתה מתקופת המאסר שהוטלה עליה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיע אותה בשתי העבירות שיוחסו לה בכתב האישום, לטענתה מקום בו מ דובר במערכת עובדתית נסיבתית אחת, כלפי אותה מתלוננת, הרי שלא ניתן להרשיע אותה הן בעבירת הגניבה והן בעבירות קבלת דבר במרמה במקביל. עוד טוענת המבקשת כי כל הכסף שניתן למבקשת הוחזר על ידה במלואו, ולא היה מקום להרשיע אותה בגניבה, מה גם שעדותה של המתלוננת היתה מבולבלת ולא בהירה. לבסוף טוענת המבקשת כי טעה בית משפט השלום בהתירו למשיבה להגיש את פסקי הדין אשר ניתנו נגד המבקשת בהליך האזרחי. לענין העונש טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט המחוזי עת הותיר על כנו את העונש החמור שהושת על המבקשת, ועת הפעיל את התנאי בעניינה של המבקשת, וזאת חרף העובדה כי הוא אינו בר הפעלה במקרה דנן.

המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לטענתה בקשת רשות הערעור אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. עוד טוענת המשיבה כי המבקשת אמנם מעלה בבקשתה שאלה משפטית, אך שאלה זו כבר הוכרעה בבית משפט זה. עוד טוענת המשיבה כי טענות המבקשת נגד חומרת העונש ונגד קביעות המהימנות של הערכאה הדיונית אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. לטענתה גם לגופו של ענין אין בבקשה כדי ללמד על שגגה שנפלה תחת ידו של בית המשפט המחוזי. לענין השימוש בפסק הדין האזרחי, הרי שבית משפט השלום בחר שלא ליתן למסמכים אלו משקל בהכרעת הדין, ואין כל נפקות לטענותיה של המבקשת. לענין טענת המבקשת לגבי איסור ההרשעה הכפולה בעבירות של קבלת דבר במרמה ובגניבה על ידי מורשה טוענת המשיבה כי בית משפט זה אמר את דברו בע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.11.2006) (להלן: הלכת רויטמן ), וקבע בדעת רוב כי ניתן להרשיע בשתי העבירות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקשת לא הצביעה על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. הלכת רויטמן קובעת כי ניתן להרשיע על סמך אותה מסכת עובדתית בעבירות של קבלת דבר במירמה וגניבה בידי מורשה. אין מקום לדון בהלכה מחדש ועל כן דינה של הטענה להידחות.

באשר לטענתה של המבקשת כי החזירה את כל כספה של המתלוננת שלקחה, הרי שטענה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי סכום הכסף שנלקח מן המתלוננת עולה על הסכום של 80,000 ש"ח שהחזירה המבקשת. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2006 )). רק מקרים חריגים בלבד, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות, יצדיקו את התערבותה של ערכאת הערעור. המקרה שבפניי אינו אחד מאותם מקרים חריגים. בענייננו, התבסס בית משפט השלום בהכרעת דינו על התרשמותו החיובית מן המתלוננת, וקבע כי מ דובר

בעדות מהימנה, כן קבע בית המשפט כי עדות מבולבלת במידה מסוימת עדיין אינה עדות בלתי מהימנה. עוד התבסס בית המשפט על התרשמותו השלילית מעדותה של המבקשת, וקבע כי גרסתה היא חסרת היגיון עד כדי היותה הזויה.

גם הטענה בענין התרת הגשת פסק הדין בהליך האזרחי דינה להידחות. בית משפט השלום קובע בפירוש כי לא נתן משקל למסמכי ההליך האזרחי בהכרעת דינו, ומשכך אין ממש בטענה.

בכל הנוגע לטענות המבקשת כנגד העונש שנגזר עליה, הרי הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצעה המבקשת. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה בא כוח המבקשת בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל על המבקשת הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. עיון בפסק-דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

לענין טענתה של המבקשת כנגד הפעלת התנאי הרי שגם היא דינה להידחות, בית משפט השלום קבע כי בעבירה של גניבה בידי מורשה, שבה הורשעה המבקשת, המבקשת היתה בגדר מורשה של המתלוננת ולא של הבנק. איני רואה מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט, משכך לא היתה כל מניעה להפעיל את התנאי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.