רע"פ 4731/08 שרה חמאוי נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.5.2008 (עפ"ג 718-03-08).

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון (פ 2680/05), בגין ביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבה בפני מורשה, לפי סעיף 393(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקשת וגברת אלגרה מנדלאווי (להלן: המתלוננת ) הכירו בנסיבות חברתיות עובר לאירועים הרלוונטיים לביצוע העבירות. במועד שאינו ידוע למשיבה, במהלך שנת 1996, הציעה המבקשת למתלוננת כי בהיות המבקשת עובדת בנק, תפקיד המתלוננת בידיה סכומי כסף וזו תפקידם בתוכניות חסכון בבנק לאומי על שם המבקשת. על פי הטענה בכתב האישום, הבטחות המבקשת היוו מצג שווא שעל פיו קיבלה המבקשת מהמתלוננת כספים, מתוך כוונה לשלשלם לכיסה. עוד נטען כי המבקשת מהמתלוננת קיבלה מדי חודש סכומים של כ- 5,000 ש"ח-6,000 ש"ח במשך שש שנים. כמו כן נטען כי המבקשת סירבה להעביר למתלוננת טופסי הפקדה בבנק ואף ביקשה ממנה לא לספר לאיש על פתיחת חשבון הבנק. כך, לפי הטענה, הוציאה המבקשת מהמתלוננת למעלה מ-720,000 ש"ח, לאחר שבחודש אוקטובר בשנת 2001, מסרה המבקשת למתלוננת סכום של 80,000 ש"ח.

בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט א' הימן ) הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום וביום 21.1.2008 גזר עליה 21 חודשי מאסר בפועל מתוכם 9 חודשי מאסר בגין העבירות נושא הבקשה והשאר בגין הפעלת מאסר על תנאי. כן גזר בית המשפט על המבקשת עונש מאסר מותנה לתקופה של 9 חודשים למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא תעבור עבירות נגד הרכוש למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז.

ביום 13.5.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל , ז' כספי ו ב' ארנון ) את ערעורה של המבקשת בקובעו כי לא מצא כל נימוק להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובקביעות המהימנות שלו וכן כי לא מצא לנכון להתערב בנימוקיו לעניין חומרת העונש וכי המבקשת לא העלתה בערעורה נימוקים אשר יצדיקו הפחתה מתקופת המאסר שהוטלה עליה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.5.2008 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליה לריצוי החל מיום 2.6.2008, היא הבקשה שלפניי.

המשיבה מאידך, מבקשת לדחות את הבקשה בסברה כי עניינה של המבקשת אינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

על פי ההלכה הנוהגת, מועד ביצועו של עונש מאסר הוא מייד עם מתן גזר הדין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241 (1999) (להלן: עניין שוורץ ); בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991)). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר יסודו

בצורך שלא תיפגע אפקטיביות הענישה הפלילית ובצורך בהגברת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עמד על כך בית משפט זה בעניין שוורץ , בציינו:

"עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, "שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו". ( שם , בעמ' 268).

בענייננו, לא שוכנעתי כי מ דובר

במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הצלחת בקשת רשות הערעור, אציין כי עיקר טענותיו של בא-כוח המבקשת הן כנגד קביעות מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום. כידוע, נדיר כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים והראיות שהוצגו בפניה (ראו ע"פ 10943/03 אלעסימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2005)). על כן איני מוצא כאן נסיבה חריגה אשר מצדיקה את עיכוב הביצוע.

בהחליטי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין נתתי דעתי גם למספר שיקולים נוספים הנוגעים למקרה שלפניי, לרבות חומרת המעשים בהם הורשעה המבקשת; אורכה של תקופת המאסר שהושתה עליה, אשר עומדת על 21 חודשים; ועברה הפלילי שכולל הרשעה באותה עבירה בה היא הורשעה במקרה דנן, עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.