רע"פ 4731/13 חברת אויסון ישראל בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ), בע"פ 14113-04-13, מיום 19.5.2013. בפסק דינו, קיבל בית המשפט המחוזי, את ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי ) , בב"ש 9145/12, מיום 24.3.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 10.12.2012, הגישה המשיבה, לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בקשה במעמד צד אחד, למתן צו שיפוטי להפסקת עבודות

(להלן: הצו ), בהתאם להוראות סעיף 239 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) . זאת, בנוגע לעבודות, שנטען כי המבקשת ביצעה, במקרקעין, הנמצאים בתחום מרחב התכנון המקומי ירושלים, וידועים כגוש 30259, חלקות 60 ו-61, בהר המנוחות, אשר בגבעת שאול (להלן: המקרקעין ).

בקשתה של המשיבה, נתמכה בתצהירה של מפקחת הבנין, באגף הפיקוח במינהל הנדסה בעיריית ירושלים, הגב' אפרת מזרחי (להלן: המפקחת ). בתצהירה, ציינה המפקחת כי, ביום 28.10.2012, בעת שביקרה במקרקעין, היא הייתה עדה ל" הנחת תבניות קברים " בשטחם, דבר המהווה, כך נטען, עבירה על הוראות סעיף 204 לחוק התכנון והבניה.

3.

בהחלטתו, מיום 10.12.2012, נעתר בית המשפט לעניינים מקומיים לבקשה האמורה, וציווה, על סמך הבקשה והתצהיר שצורף לה, על הפסקת העבודות, אשר בוצעו על-ידי המבקשת במקרקעין. ביום 31.12.2012, הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים, לביטולו של הצו.

4.

בהחלטתו, מיום 24.3.2013, נענה בית המשפט לעניינים מקומיים, לבקשה לביטול הצו, שהוצא תחת ידיו. בהחלטה נקבע, כי המקרקעין מושא הצו, הינם בבעלותה של המבקשת, ואין עוררין, כי חלה עליהם תוכנית מרחב תכנון מקומי ירושלים, מספר 5246 א' (להלן: התוכנית ), בגדרה נקבע כי ייעודם של המקרקעין, הוא בית עלמין, וביתר פירוט, כ" חלקות המיועדות לקבורת שדה ". המבקשת לא הכחישה את עצם ביצוע הפעולות, שיוחסו לה במקרקעין, אך לטענתה, אין מדובר בעבודות בניה, אלא ב" חפירה לשם הנחת תבניות קרקע ויישור קרקע לקו אפס ", בלבד. עוד נטען, כי בחוק התכנון והבניה, לא נדרש היתר בניה לשם כך, ודי באמור בתוכנית המפורטת, הנזכרת לעיל, המסדירה עניין זה.

בית המשפט קבע, כי יריעת המחלוקת, אשר התגלעה בין הצדדים, הצטמצמה לשאלה אחת, היינו: האם לצורך ביצוען של העבודות המתוארות, נדרש היתר בניה, או שמא די בהוראות התוכנית.

לצורך הכרעה בסוגיה, הפנה בית המשפט לעניינים מקומיים, לסעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה, ולתקנה 1(2)(ב) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: התקנות ). להלן לשונו של סעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה:

"פרק ה': רישוי

עבודות טעונות היתר

145. (א)

לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל

לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

...

...

(3)

כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית."

וזו לשון התקנה:

"1.

אלה העבודות בקרקע ובבנין והשימושים בהם הטעונים היתר לפי פרק ה' לחוק כדי להבטיח ביצוע כל תכנית:

...

(2)

כל חציבה, חפירה, כרייה או מילוי המשנים את פני הקרקע, יציבותה או בטיחותה, למעט –

...

(ב)

עבודה הנעשית בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת הכוללת הוראות בדבר ביצוע עבודות החפירה, המילוי או היישור, לפי הענין;"

בהינתן העובדה, כי מדובר בתוכנית " מפורטת מאוד ", קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי בנסיבות העניין, בהן מדובר בעבודות מקדימות, לשם הכנת המקרקעין לקבורת שדה עתידית (להבדיל מקבורה בפועל), עבודות המסתכמות בחפירה ובהטמנת תבניות קברים " עד לקו אפס של הקרקע ולמילויין בחול, זאת ותו-לא ", הרי שאין צורך בהיתר. עוד נקבע, כי ניתן להסתפק בביצוע הפעולות האמורות, בהתאם להוראותיה המפורטות של התוכנית, כפי שאכן נהגה המבקשת, ועל-כן, הוחלט לבטל את הצו.

5.

המשיבה ערערה על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לבית המשפט המחוזי, וביום 19.5.2013, התקבל הערעור. בית המשפט המחוזי קבע, כי על-אף האמור בסעיף 1 לתוכנית, שם נכתב, כי " התוכנית כוללת הוראות של תוכנית מפורטת ", הרי שלמעשה, התוכנית אינה מפורטת דיה, בכדי לאפשר את ביצוען של העבודות במקרקעין, ללא קבלת היתר.

נקבע, בהקשר זה, כי התוכנית אינה יכולה לשמש תחליף להיתר ספציפי, שכן אין פירוט במסגרתה של " הוראות בדבר ביצוע עבודות החפירה, המילוי או היישור, לפי העניין ". הווי אומר, התוכנית איננה עומדת בתנאי הבסיסי לפטור מהיתר, כאמור בסעיף 1(2)(ב) לתקנות.

בית המשפט המחוזי ציטט חלקים ממספר סעיפים המופיעים בתוכנית, בהם נקבע, בין היתר, כי מילוי הוראותיהם הינו תנאי מקדים למתן היתר בניה וקבע כי לשונם של סעיפים אלו, מעידה על כי התוכנית לא נועדה מעולם לבוא במקומם של היתרי בניה פרטניים, אלא, אך להיות שלב בדרך אליהם.

בנוסף, ניתח בית המשפט המחוזי את הוראות סעיף 9(ו) לתוכנית, בגדרן נאסרה הקבורה בפועל, טרם סיומן של כל פעולות " הפיתוח והטיפול הנופי " במקרקעין, ומצא, כי הרציונאל העומד בבסיסה של הוראה זו, הינו, כי יש לסיים את עבודות הפיתוח, ורק לאחר מכן, ניתן להתחיל בכל

עבודה אחרת , העלולה להגבילן. על-כן, סבר בית המשפט המחוזי, כי באותה מידה, יש לאסור על ביצוען של פעולות שעניינן הכנות לקבורה עתידית, בטרם יושלמו עבודות הפיתוח – וזאת, מאחר שאף בביצוען של פעולות מקדימות אלה, יש כדי לפגוע באפשרות לבצע עבודות פיתוח עתידיות במקרקעין. כך למשל, יש בפעולות אלה, כדי לפגוע בתכנונם של שבילי הגישה לקברים, שהרי אותן " תבניות קברים ", עשויות בטון, והעבודות המקדימות כוללות את הנחתן בעומק הקרקע.

לבסוף, עמד בית המשפט המחוזי, על סתירה נוספת, בין ביצוע העבודות מושא הצו, בהתאם להוראות התוכנית וללא קבלת היתר בניה, לבין הוראות סעיף 12(א) לתוכנית, בהן נאמר, כי תנאי מקדים למתן " היתר בניה, הריסה וחפירה ", הוא " הגשת תכנון מפורט " באשר לנדבכים שונים בעבודות הפיתוח, כאשר אין מחלוקת, כי תכנון מפורט שכזה, טרם הוגש.

סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי החליט לקבל את ערעורה של המשיבה, וציווה על הפסקת העבודות מושא הצו, " עד לקבלת היתר ועמידה בכל תנאי התוכנית כנדרש ".

הבקשה לרשות ערעור

6.

ביום 2.7.2013, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, עו"ד איתיאל היקרי, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. בקליפת האגוז, טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הן בשל העובדה, כי מדובר בעבודות מקדימות בלבד, והן מפאת היותה של התוכנית בגדר " תוכנית מפורטת ", כמשמעה בסעיף 1(2)(ב), לחוק התכנון והבניה, אשר פוטרת מן הצורך בקבלת היתר בניה, לביצוען של עבודות אלו. לדידה של המבקשת, המדובר בבקשת רשות ערעור החורגת מעניינם של הצדדים לה, ועשויה להשפיע על ציבור רחב. זאת, מאחר שפסק הדין, מושא הבקשה, יצר תקדים, כך נטען, לפיו נאמר לראשונה, כי יש חובה לקבל היתר בניה, לשם קבורת שדה, " ואף לצורך ביצוע עבודות תשתית ", הקודמות לה. עוד נטען, כי הבקשה מציגה בפני בית משפט זה, שאלות עקרוניות ואף חוקתיות, כגון, מידת יכולתו של הריבון לפגוע בזכות הקניין של האזרח, על רקע עקרון המידתיות.

מטעמים אלה, התבקשתי ליתן רשות ערעור למבקשת.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה מושרשת היטב היא, כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן למקרים, יוצאי דופן, בהם קיים חשש לעיוות דין או שנגרם בהם אי-צדק למבקש (רע"פ 5134/13 בלוך נ' מדינת ישראל (3.10.2013); רע"פ 4011/13

סלימאן נ' מדינת ישראל

(17.9.2013); רע"פ 3356/13 כוכבי נ' מדינת ישראל (12.9.2013); רע"פ 4671/13 סלע נ' עיריית תל אביב-יפו (10.9.2013)) . לאחר שהפכתי והפכתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה, כי חרף טענותיה של המבקשת, לפיהן עסקינן בבקשה עקרונית, המעלה שאלות חוקתיות, וכי יש בכוחה להשפיע על רבים, אין הדבר כך, כלל ועיקר. לאמיתו של דבר, עסקינן במקרה בו המחלוקת שבין הצדדים נסובה, רובה ככולה, סביב שאלה של פרשנות הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו, ויישומה הקונקרטי, במקרה דנן. סבורני, כי הבקשה שלפניי אינה מעלה כל עניין עקרוני, לא-כל-שכן חוקתי, החורג מעניינם של הצדדים, ומטעם זה, דינה להידחות. אכן, וכפי שתואר בהרחבה לעיל, נחלקו הערכאות הקודמות בשאלת פרשנותו של הדין, ולגבי אופן יישומו במקרה הקונקרטי, אך ברי, כי אין בכך כדי להפוך מחלוקת נקודתית זו, לעילה ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

לגופם של דברים ובגדר למעלה מן הנדרש, הנני רואה להבהיר, כי לא מצאתי שנפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונראה, כי מסקנתו, לפיה התוכנית המדוברת, אינה מפורטת די הצורך, כדי לאיין את הדרישה לקבלת היתר בניה עבור העבודות המדוברות, נומקה כדבעי, ואינני סבור, כי יש בסיס להתערב בה. דומני, כי עיון בהוראותיה של התוכנית מוביל למסקנה ברורה, כי היא נועדה לשמש כשלב מכין, לקראת הנפקת היתרי בניה, וכי תנאי לקבלת אותם היתרים, הינו קיום תנאיה של התוכנית, קודם לכן.

8.

אשר-על-כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינה של המבקשת במסגרתו של הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.