רע"פ 4745/12 נתנאל ספונוב נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) + סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של הסעת רכב לאחור מבלי לנקוט באמצעים הדרושים למניעת סיכון או פגיעה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) + סעיף 68 לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 5.1.2006 בשעה 10:00 לערך, בשטח נמל חיפה, הסיע המבקש לאחור רכב משא מסוג גורר תומך (המשאית) אליו היה רתום נתמך (הנתמך) למרחק של כחמישה מטרים ופגע עם חלקו האחורי ימני של הנתמך בסעדיה חנוכייב ז"ל (להלן: המנוח ) שעמד אחרי נתמך אחר ועסק בצביעת חלק באותו נתמך שהיה רתום לגורר תומך אחר, ולאחר מכן דרס אותו. המנוח היה חבר קרוב של המבקש.

בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועוד 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה. כמו-כן, פסל בית המשפט את המבקש מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. עיקר טענותיו של המבקש היו בנוגע לרשלנותו התורמת של המנוח. לטענתו, בצורה בה עבד המנוח, בניגוד להוראות ותוך התרשלות, לא יכול היה המבקש לראות כי המנוח נמצא מאחוריו וכשלא יכול היה להבחין במנוח ולא היה עליו לצפות כי המנוח יהיה מאחוריו בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס לו רשלנות.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון וא' קיסרי ) דחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין בקובעו, כי לא נפלה טעות תחת ידו של בית משפט השלום לתעבורה, אשר מצא אותו אחראי לגרימת מותו של המנוח כתוצאה מנהיגה רשלנית וכי העונש שנגזר על המבקש אינו חורג כלל ועיקר מהענישה המקובלת במקרים מסוג זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בערכאות הקודמות, במסגרתה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. בקשת רשות הערעור מתייחסת לחומרת העונש ולעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש. עיקר טענת המבקש הוא, כי הגם שבית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי ניתן היה לגזור עליו עונש קל יותר באופן המשנה את רכיב המאסר ממאסר בפועל למאסר בעבודות שירות, לא מצא בכך בית המשפט עילה להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה. לטענתו, ניתן היה להקל בעונשו באופן שיושת עליו עונש מאסר אשר ניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, אין בעונש שהוטל על המבקש משום סטייה מרמת הענישה הנוהגת באופן המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. כבר נקבע על-ידי בית משפט זה, כי "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה" (ראו למשל רע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.2006)). בנסיבות אלה, אין מדובר בעונש חמור, המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה, זאת עם כל הצער והחרטה המקננים בלבו של המבקש מאז האירוע ובשל כך שהמנוח היה חברו הקרוב.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב המאסר בפועל.