רע"פ 479/10 ולדיסלב גוטמן נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 2445/08), המייחס לו עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 27.7.07 בשעה 17:15 לערך, החזיק המבקש ברכבו, בין שני המושבים הקדמיים, סכין מתקפלת הניתנת לקיבוע. המבקש לא סיפק הסבר המניח את הדעת להימצאות הסכין וכי החזיקה למטרה כשרה.

כנגד המבקש היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 6 חודשים, שהוטל עליו על-ידי בית-משפט השלום בראשון לציון (ת.פ. 2781/04) (להלן: המאסר על תנאי).

בית-משפט השלום (כבוד השופט י' יצחק) הרשיע, ביום 27.4.09, את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וגזר עליו את העונשים הבאים: הארכת עונש המאסר על תנאי של שישה חודשים שהוטל בת.פ. 2781/04 והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור תוך שנתיים מיום מתן גזר-הדין עבירות של התחזות לאחר, הכשלת שוטר במילוי תפקידו או עבירה של החזקת סכין שלא כדין. עוד הטיל בית-משפט השלום על המבקש קנס בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתו.

על קולת העונש ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורה הדגישה המשיבה את מדיניות הענישה לעניין עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטותיו השונות של בית-המשפט העליון. עוד ציינה המשיבה, כי העובדה שהמבקש עבר את העבירה הנוכחית 3 חודשים בלבד לפני שהסתיימה התקופה שלאורכה היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי היא משום נסיבה לחומרא ולא לקולא.

בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ד' ברלינר, סגן-הנשיא ז' המר והשופטת ת' שפירא) קיבל את ערעור המשיבה, הפעיל את המאסר על תנאי של 6 חודשים שהוטל על המבקש בת.פ. 2781/04 מבית-משפט השלום בראשון לציון; בגין העבירה בה הורשע בתיק הנוכחי הוטלו על המבקש 8 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת של החזקת סכין או עבירת אלימות. באופן חריג, הורה בית-המשפט המחוזי על חפיפת המאסרים מן הטעם שבהלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם משיבים, כך שהתקופה הכוללת תהיה בת 6 חודשים, בדרך של עבודות שירות, בבית החולים הגריאטרי בית רבקה ברחוב החמישה 5 בפתח-תקווה, החל מיום 25.1.01 או במועד מאוחר יותר שיקבע הממונה על עבודות השירות, אך לא יאוחר מיום 1.3.10. הקנס שהטיל בית-משפט השלום נותר בעינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות עד לשמיעת הבקשה ומתן החלטה בה.

לטענת בא-כוח המבקש, המבקש ביקש בבקשה נפרדת ואף בדיון בבית-המשפט המחוזי ביום 30.11.09 להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, אולם בית-המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות בנימוק היחיד, כי אין להורות על עריכת תסקיר שירות המבחן לראשונה בערכאת ערעור. ואולם, לטענת בא-כוח המבקש, לפי סעיף 220 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אין כל מניעה משפטית להורות לראשונה בערכאת ערעור על עריכת תסקיר גם אם לא התבקש כזה בערכאה הראשונה. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי המעשה בגינו נותן המבקש את הדין אירע לפני יותר משנתיים והמאסר על תנאי שהופעל בגין העבירה הוטל לפני יותר מ- 6 שנים. עוד הוא מוסיף וטוען, מבלי להקל ראש, כי הסכין לא נמצאה על גופו של המבקש בנסיבות שמטבען מקימות חשש לשימוש אפשרי בה, אלא נמצאה ברכב. כמו-כן, למבקש אישה ושני ילדים קטנים, כאשר הוא המפרנס היחיד. לאחר לידתו של הילד הקטן, ביום 1.12.09, נכנסה אשת המבקש לדיכאון שלאחר הלידה ונמצאת כעת במצב שברירי והמבקש מסייע לה בטיפול בשני הילדים.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. כמו-כן, מתנגד בא-כוח המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות. לטענתו, סיכויה של הבקשה להתקבל נמוכים ואינם מצדיקים עיכוב ביצוע של העונש שנגזר. בכל האמור ב"שאלה משפטית" אותה מעלה המבקש, הרי שלעמדת בא-כוח המשיבה עיון ובחינה מדוקדקת של החלטות בית-המשפט המחוזי מעלה, כי אין בהן קביעה גורפת השוללת אפשרות להורות על תסקיר לראשונה בשלב הערעור. לטענתו, יש לקרוא את החלטות בית-המשפט המחוזי לעניין התסקיר כנובעות ממכלול הנסיבות שהתקיימו בעניינו של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

זאת ועוד, כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). נוכח חומרת העבירה, נחה דעתי, כי העונש שהוטל על המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי, איננו חורג מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ומשכך דין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.

החלטת בית-המשפט המחוזי, מיום 1.10.01, קובעת, כי:

"עיתוי הגשת הבקשה מונע מלכתחילה היענות לה, שהרי הדיון קבוע בעוד ימים ספורים. גם לגופו של עניין אין מקום לתסקיר לראשונה כערכאת הערעור."

מעמדת בית-המשפט המחוזי עולה, כי בית-המשפט שקל ומצא שלא להורות על קבלת תסקיר בעניינו של המבקש.

גם החלטת בית-המשפט המחוזי, מיום 30.11.09, קובעת, כי:

"לא מצאנו לנכון להיענות לבקשתו של הסניגור להורות בשלב זה על מתן תסקיר, שלא התבקש ולא התקבל בבית-משפט קמא."

החלטה זו של בית-המשפט המחוזי ניתנה לאחר הדיון בעל-פה בערעור המשיבה על גזר-הדין של בית-משפט השלום. על רקע זה נראה, כי מתקבל הרושם, שבית-המשפט המחוזי שקל את השיקולים הנדרשים לעניין כאשר החליט לדחות את הבקשה לקבלת תסקיר. בנסיבות אלה, אין לומר, כי מדובר בקביעה עקרונית וגורפת, לפיה אין להורות על קבלת תסקיר לראשונה בשלב הערעור כנטען על-ידי המבקש ומשכך, ברי, אפוא, כי אין בסיס לטענת המבקש כי עניינו מקים "שאלה משפטית" עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, מעיון בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עולה, כי העונש שנגזר עליו נשען על אדנים מוצקים ואין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק התערבות בגזר-הדין ובוודאי שלא במסגרת בקשת רשות ערעור.

מעבר לדרוש יוער, כי המבקש ביצע את העבירה בה הורשע, שעה שמאסר על תנאי למשך 6 חודשים היה תלוי ועומד נגדו וכאשר לחובתו הרשעות בעבירות אלימות, סחיטה באיומים, תקיפה, תגרה במקום ציבורי והחזקת סכין. בית-המשפט המחוזי הדגיש את החומרה היתרה העולה מהעבירה בה הורשע ואת הסיכון הפוטנציאלי הגלום בה. לאור כל זאת, נראה, כי החלטת בית-המשפט המחוזי להורות על הפעלת המאסר על תנאי וריצויו בעבודות שירות מהווה ענישה מידתית ואין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות.