רע"פ 4865/11 טל בטיטו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"ת 5312-03-11, כבוד השופטת א' הלמן ) מיום 1.6.2011, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בצפת (תת"ע 3937-07, כבוד השופטת ד' שרון-גרין ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 8.8.2007, נהג המבקש ברכבו בשכרות ובדוגמת אויר נשוף שמסר נמצא ריכוז של 520 מק"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף. בית המשפט זיכה את המבקש מהעבירה שיוחסה לו, כיוון שלא הוכח כי מכשיר הינשוף עבר בדיקה תקופתית, והרשיעו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בית המשפט ביסס את הרשעתו על הודאתו של המבקש, שלפיה שתה שני ליטרים של בירה; על כך שהמבקש אמר שהוא מצטער ושהבין את הטעות שעשה; וכן על כך שמפיו של המבקש עלה ריח חריף מאד של אלכוהול והשוטר התרשם כי התנהגותו היתה רדומה. עוד יש לציין כי בית המשפט קבע כי מבדיקת המאפיינים עולה שמבחני הביצוע האובייקטיביים בוצעו באופן תקין. לבסוף, בית המשפט התרשם כי המבקש אינו מהימן, כי עדותו היתה חסרה ותשובותיו מתחמקות וכי גרסת התביעה עדיפה בעיניו, ככל שהיא נוגעת ליסודות העבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בעקבות הרשעתו, הוטל על המבקש עונש של חודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, חמישה חודשי פסילה, ארבעה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שנתיים וכן קנס בסך 1,500 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט לתעבורה, שלפיה הוצגו ראיות מספיקות להרשעת המבקש בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בית המשפט קבע כי המבקש הודה כי שתה בירה לפני שנהג, וכי לא היתה מחלוקת כי היה רדום בזמן הנהיגה. עוד קבע בית המשפט, כי במידה והמבקש היה נכשל גם בבדיקת המאפיינים, ייתכן והיה מורשע בעבירה של נהיגה בשכרות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המבקש בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו וקבע כי מדובר בעונש מאוזן אשר הולם את חומרת העבירה ואת הצורך בענישה מרתיעה בעבירות של נהיגה בשכרות.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שהרשיע אותו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. המבקש טוען, בין היתר, כי ריח של אלכוהול והופעה רדומה אינם מעידים בהכרח על כך ששתה אלכוהול מעבר לרמה המותרת וכי התנהגות רדומה בשעה שלוש לפנות בוקר אינה בהכרח מעידה על השפעת אלכוהול. עוד טוען המבקש, כי מלבד שני מבחנים סובייקטיביים אלה, עמד בהצלחה בכל המבחנים האובייקטיבים. לעניין הודאתו בשתיית בירה, טוען המבקש כי אין בהודאתו ששתה כמות של ארבעה חצאי בירה כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי אכן נהג תחת השפעת אלכוהול.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה טענה בעלת חשיבות כללית כאמור ומתמקדת אך בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר מהעדים שהעידו בפניה. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מבוססת זו. במקרה אחר קבעתי, כי ניתן להרשיע בעבירה של נהיגה בשכרות לא רק על סמך בדיקה מדעית אלא גם על בסיס בדיקת מאפיינים, אך הרשעה זו, ככל הרשעה בפלילים, צריכה להסתמך על ראיות המוכיחות את העבירה מעבר לספק סביר (ראו למשל: רע"פ 5227/08 אמדורסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2008). בענייננו, בית משפט השלום העדיף את גרסת השוטר, שלפיה המבקש נמצא תחת השפעת אלכוהול כבדה וכי איננו מסוגל לנהוג, על פני גרסת המבקש, המאוחרת, שלפיה לא היה שיכור ועיניו נעצמו בשל עייפותו. מסקנה זו של בית משפט השלום, בצירוף להודאתו של המבקש כי שתה כמות לא קטנה של בירה לפני שהחל לנהוג, שכנעוני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המשיבה עמדה בנטל הראיה להוכחת העבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.