רע"פ 4888/20 אניס הלון נ. הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה "רכס הכרמל"

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' ורבנר ) בעפ"א 53407-03-19 מיום 4.6.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו, החלטתו וגזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיאה ט' תדמור-זמיר ) בת"פ 3484-12-15 מימים 10.6.2018, 26.11.2018 ו-7.2.2019 בהתאמה.

2.

ביום 2.12.2015 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של ביצוע עבודות בניה במקרקעין בלא היתר ובניגוד לתוכנית, לפי סעיפים 204(א)-(ג), 208(א)(2) ו-(4) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה–1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) כנוסחו אז; ואי קיום צו שיפוטי וצו למניעת פעולות, לפי סעיפים 240 ו-249 לחוק זה.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש בנה שני מבנים במהלך שנת 2014 ללא היתר כדין ובניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין (להלן: המבנים ); והמשיך בבניה לאחר שביום 16.9.2014 הוּצא צו מנהלי המורה לו להפסיקם, ואף לאחר שביום 25.10.2015 הוּצא לו צו שיפוטי וצו למניעת פעולות בעניין.

3.

בדיון שנערך בבית משפט השלום ביום 29.6.2017 הודה המבקש בביצוע עבודות הבניה, אך טען כי לא קיבל את צווי הפסקת העבודות, וכן כי עומדת לו הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית נגדו.

נוכח האמור, נקבע התיק לשמיעת ראיות, ובית המשפט הורה למשיבה להשלים את טיעוניה בהתייחס לטענת האכיפה הבררנית.

ביום 13.10.2016 הגישה המשיבה את תגובתה, שעיקרה הוא כי בהתאם לסדרי העדיפויות שנקבעו באכיפה, הוחלט להתמקד בבניה חדשה ולא בבניה ישנה. משכך, נטען כי האכיפה נגד המבקש, מבוססת על העובדה שבנייתו בשטח היתה חדשה.

בדיון הוכחות מיום 19.10.2017 נחקרו עדי המשיבה באשר לטענת האכיפה הבררנית. ואולם, מאחר שעדיו של המבקש לא התייצבו, נקבע דיון הוכחות נוסף לשמיעת עדי ההגנה.

דיון זה נדחה פעמים מספר מטעמים שונים, וכשהתקיים לבסוף ביום 10.6.2018, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר שלפיו המבקש יחזור בו מטענותיו לאכיפה בררנית, ויודה בעובדות כתב אישום מתוקן שלא יכלול עבירה של אי-קיום צו שיפוטי.

בנסיבות אלה, הורשע המבקש על פי הודאתו בביצוע עבודות בניה ללא היתר ובניגוד לתוכנית, ונקבע מועד לשמיעת טיעונים לעונש.

4.

בטרם התקיים הדיון בטיעונים לעונש, הגיש המבקש בקשה לחזור בו מהודאתו. בהחלטתו מיום 26.11.2018 דחה בית משפט השלום את הבקשה, בקובעו כי לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות מתן היתר לחזרה מהודאה, שכן המבקש היה מיוצג ומודע היטב לעובדות שבהן הודה, והודאתו התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת מצדו והבנה של ההסדר אליו הגיעו הצדדים.

עוד נקבע, כי טענת המבקש לפיה ההודאה "נכפתה" עליו לא נתמכה בראיה כלשהי; וכי עיתוי הבקשה – יום לאחר שנדחתה בקשת המבקש לדחיית הדיון בטיעונים לעונש – מלמד על כך שמטרתה היא לעכב את ההליכים עד להכשרה עתידית של המבנים, ולא להילחם על חפותו של המבקש.

5.

בגזר דינו דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש שלא להרשיעו, וקבע כי לא נומק, ובוודאי לא הוכח, כי ההרשעה תגרום לו לנזק קונקרטי באופן שיש בו כדי להצדיק אי הרשעה.

עוד נקבע, כי מעשיו של המבקש פגעו בשלטון החוק, והכשילו את יכולת רשויות התכנון והבניה לעשות את מלאכתן כראוי; וכי נוכח היותן של עבירות התכנון והבניה כלכליות באופיין, נדרשת מדיניות ענישה מחמירה שתאיין את הרווח הטמון בהן.

נוסף על כך נדחתה טענת המבקש שעניינה הגנה מן הצדק נוכח האכיפה הבררנית נגדו. נקבע כי לא הובאו כל תימוכין לביסוס טענה זו בשלב גזר הדין; וכי נוכח ויתורו של המבקש על טענה זו עובר להכרעת דינו, לא נקבעו ממצאי עובדה ומהימנות באשר לראיות שהובאו בדיון ההוכחות שקדם לכך.

נוכח כל האמור, נקבע מתחם העונש ההולם את מעשיו של המבקש על קנס בגובה 70,000–250,000 ש"ח, לצד עונשים נלווים.

מששקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן את מצבו הבריאותי, גזר עליו עונשים של קנס בסך 80,000 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך 50,000 ש"ח, לבל יעבור במשך שנתיים עבירה לפי סעיף 243 לחוק התכנון והבניה; ותשלום אגרת בניה בסך 32,271 ש"ח. בנוסף, הוּצא צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים שעוכב עד ליום 1.12.2019, במטרה לאפשר למבקש לפעול להכשרתם.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על פסק הדין.

נקבע כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום שהתנאים לחזרה מהודיה אינם מתקיימים במקרה דנן. זאת בפרט מאחר שמדובר "במהלך טקטי" שנועד להביא להימשכות ההליכים ולדחות את הריסת המבנה.

בהתייחס לחומרת העונש, נקבע כי לא זו בלבד שהקנס שהוטל על המבקש אינו מחמיר עמו, אלא שהוא אף מקל עמו ביחס למדיניות הענישה הנוהגת.

עם זאת, נקבע כי ככל שהמבקש סבור כי חל שינוי המאפשר את הכשרת המבנים שבנה, עליו להגיש את בקשתו ל"הארכת מועד לביצוע צו ההריסה" לבית משפט השלום בתוך 30 ימים.

להשלמת התמונה יוער כי מעיון ב"נט המשפט" עולה כי בקשה מעין זו הוגשה ביום 7.7.2020, וטרם ניתנה בה החלטה.

7.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה שלפניי. בד בבד, הוגשה בקשה "לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה".

בבקשתו שב המבקש על טענתו שלפיה לא היה מקום למנוע ממנו לחזור בו מהודאתו, ולהוכיח כי התנהלה אכיפה בררנית נגדו. נטען כי "החזרה מטענות ההגנה מן הצדק וההודאה בעובדות כתב האישום נכפו על המבקש תחת ההבטחה שהתוכנית [...] כבר בשלבי אישור של הועדה המקומית", ואולם בפועל "הליכי כניסת הקרקע להסדר וליגליזציה התעכבו", כלשונו.

עוד נטען, כי לא היה מקום להרשיעו אף אם הוכחה אשמתו; וכי לא היה מקום להטיל עליו קנס בשיעור שהוטל עליו על אף הרשעתו.

8.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית רוחבית בעלת חשיבות ציבורית, או כאשר מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות דין מהותי או אי צדק קיצוני. זאת ועוד, רשות לערער על חומרת העונש לא תינתן אלא במקרים שבהם הענישה סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 7517/19 זברק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ישובי חברון , פסקה 9 (17.11.2019)).

הבקשה דנן, הממוקדת כל כולה בעניינו הפרטני של המבקש, אינה נמנית עם מקרים חריגים אלו, ודי בכך לדחותה.

9.

למעלה מהצורך, המבקש לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו לפיה הודאתו בעובדות כתב האישום וחזרתו מהטענה לאכיפה בררנית, לא נבעו מרצונו החופשי. למעשה, אף בבקשתו כעת עותר המבקש כי יותר לו לחזור בו מהודאתו נוכח הפרת ההבטחה שניתנה לו, לטענתו, באשר להסדרה עתידית של המבנים. לכך לא ניתן להיעתר (השוו לע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (20.3.2014)).

אשר לגזר הדין, טענתו של המבקש באשר לאי-הרשעה נטענה בעלמא ללא הנחת תשתית עובדתית, כנדרש, בדבר נזק קונקרטי שייגרם לו כתוצאה מההרשעה (רע"פ 6819/19 סרוסי נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (28.10.2019); ואף טענתו בדבר גובה הקנס שהוטל עליו לא נתמכה בראיות שיש בהן כדי ללמד על חריגה כלשהי ממדיניות הענישה הנוהגת.

ממילא לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק כלשהו, העשוי להצדיק מתן רשות ערעור.

10.

הבקשה נדחית אפוא. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.