רע"פ 4891/11 רחל מזרחי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 30818-11-10, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין , ב' ארנון ו- ז' בוסתן ) מיום 19.6.2011 במסגרתו נתקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית -משפט השלום בכפר סבר (ת"פ 2717-09 + ת"פ 30629-08-10 כבוד השופט א' ד. גולדס – סגן הנשיאה ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה.

בית משפט השלום הרשיע את המבקשת, על יסוד הודאתה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש כנגדה במסגרת הסדר טיעון עם המשיבה, בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן, בעבירה של ניסיון לסחר בסם מסוכן ובהחזקה ובשימוש בסם מסוכן (ת"פ 2717-09). הצדדים הסכימו כי המבקשת תישלח לתסקיר של שירות המבחן וזה יבדוק את אפשרות הארכת המאסר המותנה העומד תלוי כנגדה, ואילו המשיבה לא תכפיף עצמה להמלצות התסקיר ותעתור למאסר

והפעלת המאסר המותנה. המבקשת צירפה תיק נוסף והורשעה בו, על יסוד הודאתה, בעבירה של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים (ת"פ 30629-08-10). בגין עבירות אלו הוטלו על המבקשת העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל בצירוף הפעלתם של שלושה חודשי מאסר על תנאי שעמדו תלויים כנגדה, בחופף ובמצטבר, כך שסך הכל הוטלו עליה 19 חודשי מאסר (בניכוי ימי מעצרה); מאסר על תנאי; פסילת רישיון נהיגה בפועל ועל תנאי; קנס בסך 5,000 ש"ח.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על חומרת עונשה, וזה קיבל את ערעורה באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע, תוך התחשבות בעונשים שהוטלו על יתר הנאשמים בפרשה,

כי האיזון הראוי בין ההליך השיקומי שעברה המבקשת לבין חומרת העבירות בהן הורשעה ונסיבותיהן, מורה על הפחתה מסוימת בעונשה. משכך, הורה על הפחתת עונש המאסר בפועל שהוטל עליה ל-12 חודשים, כאשר שלושת חודשי המאסר המותנה הופעלו בחופף ובמצטבר לעונש זה, כך שסך הכל נקבע כי עליה לרצות 13 חודשי מאסר (בניכוי ימי מאסרה). יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי, לה צורפה כאמור בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ובמסגרתה מלינה המבקשת על חומרת עונשה. טענתה העיקרית הינה כי בתיק זה קיים חוסר שוויון קיצוני בין רמת הענישה שננקטה כנגדה לבין רמת הענישה שננקטה כנגד נאשם אחר בפרשה. אותו נאשם הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים, עבירה של החזקת סמים ועבירה של שיבוש הליכי משפט. בגין עבירות אלו הוטלו עליו, במסגרתו של הסדר טיעון עם המשיבה, שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. לטענתה, המשיבה לא יידעה את הערכאות הקודמות בדבר הסדר הטיעון, ונקטה בעניינה בעמדה מחמירה המתעלמת מהליך השיקום שעברה. עם הנאשם האחר לעומת זאת, היא טוענת, ננקטה גישה מקלה המביאה בחשבון את עובדת שיקומו, כאשר ההבדל ביניהם מתמצה באי שיתוף פעולה שלו בחקירה, תוך העלאת טענות לכשלים ראייתיים. לטענתה, מן הראוי לקבל את הבקשה ולהידרש לאי שוויון זה. בנוסף, מפנה המבקשת להחלטת בית משפט השלום מיום 25.11.2009 לשחררה לחלופת מעצר. בהחלטה זו מוצאת המבקשת תימוכין לטענות אותן היא מעלה בדבר הצורך להפחית בעונשה. לטענתה יש לתת לאמור בהחלטה זו משקל רב שכן, להבדיל מיתר ההחלטות שניתנו בעניינה, היא ניתנה לאחר עיון בחומר החקירה. הערכאות הקודמות שדנו בעונשה שגו, כך היא טוענת, כשקבעו בניגוד לאמור בהחלטה לשחררה לחלופת מעצר כי המניע לעבירות היה בצע כסף. לבסוף מדגישה המבקשת את האינטרס שבשיקומה, ההליך השיקומי אותו עברה, המלצות שירות המבחן ויתר נסיבותיה, ומבקשת שעונש המאסר שהוטל עליה יקוצר לשישה חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות.

לאחר שעיינתי בבקשות על צרופותיהן ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

למעלה מן הנדרש, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ראשית, לא מצאתי כי יש ממש בטענה לאי שוויון בעניינה של המבקשת. עונשה נגזר בהתחשב בעונשם של יתר הנאשמים בפרשה ובהתחשב בנסיבותיה האישיות המיוחדות. משקל האינטרס השיקומי בעניינה לא רק שקיבל משקל כבר בבית משפט השלום, אלא שאף ניתנה לו עוצמה נוספת בבית המשפט המחוזי והוא הביא להקלה בעונשה. כעולה מנספחיה של הבקשה, עניינו של הנאשם הנוסף בפרשה שונה מיתר התיקים. בתיק זה נתגלו בעיות ראייתיות אשר לא היו קיימות בתיקים האחרים, והובילו את המשיבה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם, הכולל הסכמה על העונש. המבקשת אמנם הודתה. אך אין בכך כדי להצביע על חולשת הראיות בעניינה. נהפוך הוא, יש להניח שעוצמת הראיות הובילה להסדר הטיעון בעניינה כפי שהוא נתקבל (ללא הסכמה על העונש וכשהמשיבה מבהירה כי היא תעתור לעונש מאסר בפועל), בדיוק כפי שעוצמת הראיות בעניינו של הנאשם הובילה להסדר הטיעון בעניינו שלו. עוד יצוין כי לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיה של המבקשת. בית משפט השלום קבע, על בסיס עובדות כתב האישום בהן הודתה המבקשת, כי לא הייתה בתחילה היכרות מוקדמת בינה לבין הסוכן ושמכך יש ללמוד כי המניע הוא גריפת כספים. בית משפט השלום ציין כי מניע זה הוביל לאירוע הראשון. זאת רשאי היה לעשות. כך או כך, בנסיבות המקרה ועל אף מאמצי השיקום של המבקשת, הראויים להערכה, לא ניתן להתעלם מחומרתן של העבירות ולהימנע מהטלתו של עונש מאסר בפועל. אכן, האינטרס השיקומי איננו חזות הכל (ראו גם: רע"פ 4795/11 זאיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2011 )). למולו עומדים שיקולים נוספים שבענישה, וביניהם איזן בית המשפט המחוזי כראוי. משכך, לא קמה לי כל עילה להתערבות בפסק דינו. תקווה אני כי המבקשת תמשיך בהליך השיקום גם בבית הסוהר, ותצא לדרך חדשה לאחר שתסיים לרצות את עונשה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.